אתה הולך לטיול ומוצא ענף, האורך שלו ואיזה פיתול בו נראים לך ואתה בודק אם הוא נוח. כן, אתה מוצא אותו כמעט מושלם לשמש כמקל הליכה וניגש לקצר אותו כדי שיתאים לך בדיוק. אחרי ששברת את הקצה אתה בודק שוב – וזהו, יש לך מקל שימושי ויפה ואתה ממשיך בדרכך שמח וטוב לב.

אחרי עוד כמה זמן בדרך מתקהה הקצה ששברת, אתה מרים אותו ובוחן שוב את המקל, סך הכל נראה שהשחיקה משפרת את קצה המקל למעט כמה כפיסים, שנפרדים מהמקל ונראה שהוא עלול ללכת ולהתפרק. אתה מחפש תוך כדי הליכה איזה חוט ברזל וכשאתה מוצא אתה מלפף ונועל אותו שוב ושוב סביב קצה המקל – זהו! שוב יש לך מקל שימושי ויפה.

ה’רומן’ הקליל הזה עם המקל יכול עוד להמשיך ולהתפתח עד שיהפך למכביד לכן נעצור כאן ונעיין בו כדוגמא של מהלך עיצובי בסיסי. אחד ממשפטי הייסוד בעיצוב הוא form follows function, האם משפט זה מציג נכון את האופן שבו הפך מקל ההליכה מענף לחפץ שימושי?  תחילה היה ענף בעל צורה מסוימת, ה’מעצב’ דימיין שצורה זו יכולה לשמש כמקל הליכה, אחר הסתבר שלא טעה בהרבה, והוא עשה מהלך עיצובי שני של התאמת הצורה לפונקציה – יצר צורה טובה יותר, ואחר שוב נוצרה מהשחיקה צורה חדשה שאיפשרה, אחרי עוד מהלך של עיצוב, תפקוד טוב יותר. טענתנו היא שהתנועה בתוך תהליך העיצוב היא של איזון בין שני הדברים, ושאין הירארכיה ברורה ביניהם. כמו שראינו, במקרה הזה – תחילה היו הצורות והן שאיפשרו את הפוטנציאל לתפקד.

כנגד הטענה הזאת; שראשונה יכולה להיות הצורה, אפשר להעלות שתי טענות; האחת – הצורך במקל הליכה הוא שהיה לך מלכתחילה – צורך במקל להקל על הליכתך – כלומר – היה לך צורך בפונקציהמסויימת, ואת הצורך הזה שירת התהליך כולו. הטענה השניה קשורה בפירוש המשפט form follows function שאין לפרשו מילולית – כאילו הצורה עוקבת אחרי הפונקציה עקיבה תהליכית כלומר קודמת לה בזמן, אלא היא שנייה לה בסדר העדיפויות כלומר; follows = שניה בסדר העדיפויות.

על הטענה הראשונה נענה בשלושה אופנים, האחד שזהו אכן מקרה שקורה לפעמים אלא שאין משהו בדוגמא הנ”ל שמצביע על זה.  יכול היה אדם ללכת ולייחל אפילו לרוגטקא, ואז הפגישה עם הענף המקלוני מסיפורנו הייתה, אם ישים לב – למרות צורכו ברוגטקא, מעוררת את השאלה, ‘האם אני צריך לטיול הזה מקל הליכה…’ כלומר – צורות שונות מאפשרות שימושים שונים, ותהליך העיצוב יכול להתחיל מהן.

האופן השני שהיינו רוצים להתמודד עם הטענה הזו מתחיל באבחנה שטענת הצורך היא פסיכולוגית באופיה ועם כן, יש לנסות וללכת איתה בשיטה זו עד הסוף.  הרמיזה היא לזה שבעצם לא ידעת שאתה רוצה מקל והצורה האירה אצלך את הצורך הזה. כלומר; עד שצורה זו הופיעה לפניך לא היית ער לזה, ומרגע שזיהית את הענף ההוא נגלה והתבהר בך משהו שכבר היה שם קודם – שהוא זה שמחולל את התהליך – הצורך שלך במקל. בואו נלך עם זה עוד צעד – נניח שהיית צריך/ צריכה ‘מקל’ במלוא המשמעות הפסיכולוגית של המילה, מאיפה נובע הצורך הבסיסי ביותר אפילו (כן כן – בפאלוס באובייקט ניצב – מועיל / מהנה) אם לא מצורה מסוימת שקיימת ויכולה כנגזרת מצורתה לעבוד באופן מסוים ושצורות אחרות יזכירו אותה? 

בקיצור גם כאן אפשר לראות שעד לאן שאנחנו יכולים לחקור קיימים שני הצדדים; הצורה מחד והתפקוד מאידך. פעם אנו חושקים ביכולת מסוימת ופעם מתאהבים בצורה מסויימת, והתהליך העיצובי הוא תהליך של תנועה בין שני הקטבים האלה (מהי צורה בעצם אם לא אפשרויות פעולה מסוימות?). כלומר; יכול אדם שההליכה קשתה עליו להיזקק למקל הליכה(וזהו צורך – אבל לא רק זה); יכול אדם לנוע לחיפוש אחר מקל מתוך צורך במקל יפה – לשיפור דימויו (וגם זה צורך); יכול גם אדם לראות צורת מקל בענף ושיתעורר בו צורך. כלומר את העובדה שפעולותינו עונות על צרכים גלויים ונסתרים אי אפשר לזקוף לצד הצורה או לצד התיפקוד. 

אופן שלישי ושונה של התיחסות לטענת הצורך הוא העלאת השאלה האם העיצוב עונה על צורך בכלל? האם מוצר חדש עונה על משהו שהיה חסר? או אולי מוצר חדש רק יוצר חוסר אצל מי שאין לו אותו? השאלות הנ”ל מקבלות משנה תוקף כשמדובר במוצר מעוצב היטב- שצורתו מגרה / הוא מסמל את היותנו בעלי טעם טוב / מעמד חברתי מסויים – שייכים לאלו שיש להם. ניקח את האיי פוד כדוגמא – האם אי אפשר היה לשמוע מוזיקה קודם? האם אי אפשר היה לקחת איתך קבצים לכל מקום קודם? אפשר לענות – כן, אבל לא ככה. האם האופן שבו השתמשנו במכשירים אחרים שבזמנו נראו לנו מעולים, נוחים ומלאי סטייל השתנה? ועל זה התשובה היא בעצם כן.  היום אם מישהו ישתמש במיני דיסק למשל הוא יחשוב שהמכשיר מגושם ולא נוח. הוא ירגיש שזה מגושם ומפגר תוך כדי שהוא עושה את אותן הפעולות שעשה לפני עשור כל מי שהיה מגניב ומעודכן. למה? כי הוא יודע שיש דרך נוחה יותר אלגנטית יותר ואיכותית  יותר.המוצר החדש בחברה הצרכנית עונה על הצורך הזה  בלבד; להיות יותר ממה שעכשיו. יותר מעודכן, יותר איכותי, יותר מהיר, יותר אלגנטי, יותר יעיל וכו’. נקרא לתחושה בסיסית זו בקיצור – הרעב ליותר. אם נביט סביבנו נאלץ להודות (למרות שהרעבליותר בטח ינסה לשכנע אותנו אחרת ) שבעצם לא חסר לנו דבר ברמת הצרכים הבסיסית כל מוצר חדש שיוצא יציע לנו יכולות חדשות.  הוא לא עונה על צורך שלנו חוץ מעל הצורך לשפר יכולות ומעמד. במצב הזה אין ייתרון לפונקציה החדשה על פני האלגנטיות או הצורה היפה והמתאימה.  גם צורות עונות על הרעב שלנו ליותר. הרעב ליותר יפה. בסופו של דבר מי שמנצח באמת במשחק, משחק בשימחה עם הצעצועים שלו בקצב שנוח לו (לא?!) והוא חופשי מלהשוות כי כיוון שניצח מה שסביבו (נראה לו) טוב ויפה (אם זה אייפוד ואם זה גראמופון).

1. גם אם לפעמים זה כך – זה לא תמיד כך. כלומר שיש שני קטבים לתהליך והוא יכול להתחיל מכל אחד מהם. מהגילוי או מצורך מוקדם.

2. זוהי טענה פסיכולוגית שמרמזת על היותנו מונעים באופן לא מודע ל’התאהב’ בחפץ מסוים או להיות זקוקים לו. הסברנו שגם בבסיס הניתוח הפסיכולוגי קיימים שני קטבים מקבילים לעניין הצורה והתפקוד- ושניהם עונים ומעוררים צרכים חליפות.

3. התשובה השלישית שאנחנו מציעים היא שממילא יש חוסר – רעב ליותר – ולא הפונקציה החדשה לבדה תמלא אותו.  גם לכן לא תמיד הצורך (ביכולת נוספת) עולה על חשיבותה של צורת המוצר.

הטענה השניה היא שגם אם ההשראה היתה מצורה מסוימת ההתאמה לתיפקוד הוא מה שישפיע על ההכרעות הצורניות. כלומר בכל מקום בו נחפש צורה לחפץ אותו אנחנו מעצבים – נבחר צורה לפי התאמתה לתיפקוד; follows = שני ל /  הולך אחרי במובן של נגזר מ- הצורה נגזרת מהתפקוד. את זה אפשר לסייג כבר לפי מה שניתחנו לגבי שאלת הצורך- שאין למעשה הבדל מהותי בין מענה על צרכים שיש להם ביטוי בשינויים בחומר – פונקציות פיזיות, למענה על צרכים רגשיים שקשורים בדימוי ובצורת המוצר. עניין זה מתקיים בטח בחברה המערבית (הכפר הגלובו- פאודאלי), ובודאי אם לוקחים בחשבון שהפונקציה (הפיזית) גם היא משרתת את הרגשתנו הטובה יותר (כלומר שסופה בשינוי ריגשי).

 בעניין זה (הטענה הנ”ל) מומלץ גם לעיין בכל מה שקשור לעיצוב פוסט מודרני שם יוצרו כמה וכמה אובייקטים ש’מוכיחים’ שצורה שיועדה למשהו אחד יכול לעשות גם משהו אחר. חלק גדול מהאובייקטים יוצרו כהתרסה והעלאת השאלה האם באמת הצורה משרתת/ עוקבת אחרי התפקוד?  

 מהלכים נוספים שיש להתבונן בהם כשאנו באים להקיף נושא זה הם השימוש ב ready made שכן  בכל פעם שאומן או מעצב משתמש בready made הרי הם מוכיחים שהצורה שנגזרה לתכלית של תפקוד אחד יכולה להיות טובה לא פחות לתפקוד אחר. עם זאת, גם היום, אחרי כל אלו, התפיסה הרווחת של מעצבים, של מקבלי ההחלטות בתעשיה, ולא פחות משמעותי – של הצרכנים, היא שלפי הפונקציה יש להכריע לגבי איכות עיצובו של המוצר, נחיצותו, וכן בכל התלבטות לקראת ייצור. מובן שיש גם מוצרים ואפילו תחומים יוצאי דופן והשאלה הנשאלת היא מתי ראוי שהפונקציה תוביל אותנו להכריע ומתי הצורה?