באוהאוס – בית הבניה, הוקם בויימר, גרמניה ב1919, ונסגר בברלין ככל הנראה, ב-1933. זהו בית הספר לעיצוב בעל ההשפעה המרבית ביותר הן מבחינה אקדמית, והן מבחינה אידיאולוגית.

 

מנהלו הראשון של בית הספר – האדריכל וולטר גרופיוס (Walter Gropius), דגל בשילוב האמנות היפה והאומנות השימושית, ושילוב כל הפעילויות האמנותיות – פיסול, ציור, אמנות עיטורית, אמנות שימושית ואדריכלות – לכדי אמנות אחת. גרופיוסהאמין שביטול ההפרדה בין האמנויות ייצור מיזוג בין אמנות לתעשייה ויסייע לשילובהאמנות בחיים ובהתפתחותה של גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

 

בית הספר פעל רק 14 שנה ולא יותר מכמה מאות בודדות של סטודנטים סיימו בו את הלימודים. איך יתכן שההשפעה של המקום הייתה כה גדולה?

 

הבאוהאוס למעשה הוא מן המשך לרעיונות תנועת הוורקבונד ( Werkbund) בגרמניה של תחילת המאה ה-20. זה התבטא בשיטות הלימוד – מאסטר וקומץ תלמידים בסדנת יצירה, במקום מרצה פרונטאלי ותלמידים ישובים מאחורי שולחנות – שיטה הנהוגה עד היום ברוב בתי הספר לעיצוב בעולם. ביטוי נוסף הוא החשיבה על הציבור הרחב, על רווחיות ועל פשטות.

 

אפשר להגיד שהמערכת של בית הספר לא הייתה משהו נוקשה וחסר פשרות, כי אם מערכת לומדת, גמישה, המשתנה בהתאם לנסיבות.

 

הדור הראשון של הבאוהאוס נוסד בויימר ב-1919. גרופיוס קרא לשיתוף פעולה בין הנדסה ותעשיה ובין האומנויות השונות על מנת ליצור אחדות רעיונית. כך הוא בעצם איחד שני בתי ספר – האקדמיה לאומנות בויימר, ובית הספר לאמנות ומלאכה, והקים את בית הספר החדשני ביותר באופיו בעולם עד אז.

 

במניפסט ההקמה של בית הספר, אשר פורסם בכל גרמניה, כתב גרופיוס את החזון שלו ואת תוכניתו – אמנים ובעלי מלאכה יעבדו יחד ליצירת “בנין העתיד”. הוא הסתמך על רעיונות שאמרו שלמעשה, אין גבולות או חציצות בין עבודת יד, מלאכת מחשבת, פיסול או ציור,

הם כולם דבר אחד – המבנה.

 

המבנה היה סימבול לפעילות סוציאלית ואינטלקטואלית. המניפסט הכריז שהבניין הוא המטרה האולטימטיבית של כל עשייה יצירתית, ויצירתו תעשה דרך האמנות והאומנות.

 

את מקומם של המרצים והפרופסורים המסורתיים מילאו מאסטרים בתחומם. הסטודנטים נקראו שוליות, עם הלימוד הם התקדמו לדרגת אומנים או בעלי מלאכה, ולבסוף הם נהיו מאסטרים צעירים.

תקופת פתיחת הבאוהאוס לוותה בתחושת בניה מחודשת של הרפובליקה (רפובליקת ויימר) החדשה, על חורבותיה של האימפריה הישנה. רוח הדברים התאימה ל”אדם החדש”.

 

כל מי שלקח חלק בבית הספר ראה עצמו כאמן, אך אמן שייתן את תרומתו לבניית ה”קתדראלה של העתיד” דרך האומנות או הלימוד.

 

אמנם תחושת השליחות הייתה חזקה מאד, אך זה לא מנע מבית הספר לסחור בעבודות ריהוט, מוצרי מתכת, שטיחים, ועיצוב פנים. ניגוד זה, הוא בעצם מה שנתן למוסד את תכליתו ומשמעותו.

צוות המאסטרים הכיל חלק מהשמות הבולטים ביותר באותה תקופה בעולם האמנות,

 

שמות כמו- אוסקר שלמר, יוהאנס איטן (Johannes Itten), גאורג מוך (Georg Muche), פול קליי (Paul Klee) , וסילי קנדינסקי (Wassily Kandinsky) ועוד.

 

רוב הקורסים אותם לימדו, לא עסקו דווקא במומחיות שלהם – ציור, אך הם ראו בבאוהאוס הזדמנות לעזור, דרך ההוראה שלהם, לאמנות להפוך לחלק אוטומטי מחיי היום יום.

 

הקורס הבסיסי, אותו הנחה יוהנס איטן למעשה היווה את עמוד השדרה של הלימודים. הסטודנטים נדרשו לבצע תרגילים מסוימים בשלושה תחומים: חקירת חפצים או אובייקטים מן הטבע, חקירה ולימוד של יצירות קלאסיות, וציור טבע דומם.

 

תוצאות התרגילים היו מגוונות מאד – מעבודות קטנות בגודל כף יד עם פרטים קטנים, ועד ערמות זבל אקראיות לכאורה בגובה שני מטר כקומפוזיציות תלת ממדיות. את הביקורת נתנו הסטודנטים שבחרו את העבודה הטובה ביותר. לאחר מכן, היו רושמים את העבודות תוך שימת דגש על הבדלים בטקסטורות וחומרים שונים, ותנועתיות. במקביל, למדו הסטודנטים תיאוריות של קונטרסטים, צורות וצבע.

לימוד קונטרסטים עסק במושגי ניגודיות כלליים כגון – עדין/גס, קשה/רך, אור/חושך, קטן/גדול  עילי/תחתי, כבד/קל וכו’. התרגול נעשה גם דרך דו מימד וגם בתלת מימד. התיאוריה הצורנית הייתה מתן אופי לכל אחת מהצורות הגיאומטריות – עיגול, ריבוע ומשולש. העיגול היה “זורם” ו”מרכזי”, הריבוע “רגוע” והמשולש היה “אלכסון”. צורות בסיס, וצבעי יסוד, היוו השפעה רבה בבאוהאוס.

 

בניתוח יצירות קלאסיות, נדרשו התלמידים להתייחס לאלמנטים הבאים – המקצב, הקומפוזיציה, אור וצל או הצבעים. כך גם ברישומי מודל עירום. שיטת הלימוד המסורתית בבתי ספר לאמנות עד אז הייתה רישום ריאליסטי של טבע דומם ועירום, והסטודנט היה רוכש את יכולותיו דרך העתקה. טכניקת הלימוד של איטן הייתה לימוד הבסיס התיאורטי של צבע וצורה, קומפוזיציה ועיצוב ודרכה הסטודנטים יכלו לבטא לא רק את יכולותיהם, אלא גם את עצמם.

 

בנוסף לאלה, היו קורסים בשרטוט, פיסול, ועבודה בסדנאות דפוס, טוויה, זכוכית ריתוך ועוד.

בקורסים שולבו שני מאסטרים – אחד שהוא מאסטר במקצוע הספציפי (למשל אריגה), והשני, שהוא מאסטר אמן, ותפקידו לפתח את הסטודנט גם מבחינה עיצובית מחשבתית.

 

הסיבה לכך הייתה ששני מאסטרים יכלו לתרום לסטודנט הרבה יותר מאחד, מאחר ולא היה בעל מלאכה מספיק יצירתי כדי לפתור בעיות אמנותיות, ולא היה אמן מספיק בקיא בפתרון בעיות טכניות.

בד בבד החל בית הספר לעודד יצירה של מוצרים חדשים שיעמדו בדרישות התעשייה.

כך הנושאים לדיון שעמדו על הפרק בסביבות 1922 בבית הספר היו פונקציה- שימושיות,

טכנולוגיה ותעשיה. הדגש הפך להיות מוחשי כאשר תיאו ואן דסבורג (Theo Van Doesburg) ההולנדי, אחד ממקימי תנועת הדה סטיל, החל ללמד בבאוהאוס. ואן דסבורג הנחיל את העבודה בפלאטת צבעים אוניברסאלית של צבעי יסוד – צהוב, אדום, כחול בתוספת לבן, שחור, אפור, במקום לאפשר לכל סטודנט לבחור צבעים כראות עיניו.

 

מטרת בית הספר הפכה להיות עיצוב עכשווי לייצור תעשייתי. אחת הסיבות לכך הייתה רצונו של וולטר גרופיוס לשחרר את בית הספר מתלות בכספי הממסד, ולנסות ליצור התעניינות אצל תעשיינים.

 

ב1923 סדנת המתכת בהנהלתו של לזלו מוהולי נאגי (Lásló MoholyNagy), הפכה להיות אקספרימנטאלית יותר כאשר איפשר ועודד שילוב של חומרים נוספים כגון פרספקס וזכוכית לעבודות הסטודנטים, ולא הגביל את השימוש לסוגי מתכות בלבד. סוגי העבודות היו בדרך כלל מוצרים וכלי בית שונים,ביניהם גם גופי תאורה שונים. כך נוצרה גם מנורת השולחן המפורסמת של הבאוהאוס.

לכאורה לכל מוצרי הבאוהאוס היה מראה אחיד- צורות בסיסיות וצבעוניות בסיסית.

 

אך אלה הגיעו לאחר מחקר מעמיק על תפקודו של כל כלי וכלי. המוצרים נוצרו תוך שילוב בין הצורה לפונקציה. כך גם קרה בנגריה של בית הספר. נעשו מחקרים על תצורות ישיבה ונקבעו סטנדרטים ונוסחאות לתנוחות הישיבה, לחומרים השונים ומיקומם הנכון ברהיט, תכנון הכסא מבחינת חלוקת משקל, וכל זאת תוך מחשבה על עיצוב פשוט וזול. בשלב זה המילה אמנות, כמעט ונמחקה מהאג’נדה של הבאוהאוס. המונח כביכול כבר הוטמע בעשייה ובערכים.

 

ב1925, עקב התנגדות המפלגות השמרניות בויימר, שראו בבאוהאוס ובתנועה המודרניסטית התארגנות בולשביקית, הופחת הסיוע לבית הספר בחצי, ובכך כמעט חרץ את גורל המוסד. מספר ערים בגרמניה, ביניהם דסאו, הציעו לבית הספר להעתיק את מקומו אליהם.

דסאו הינה מרכז של הנדסה מכאנית, ותעשיה כימית. העיר עמדה על סף פיצוץ אוכלוסין, ובעיית דיור ותכנון אורבאני לוקים בחסר.

בית הספר עבר לעיר, וגרופיוס קיבל פרויקט דיור ראשון.

 

במקביל, תכנן עבור בית הספר וסגל ההוראה בנין חדש. כך יכלו בבאוהאוס לבחון את התיאוריה הלכה למעשה – תכנון מרמת המוצר הביתי, ועד לבניין השלם. שלב נוסף באבולוציה של בית הספר היה שינוי שמו ל”באוהאוס, בית ספר לעיצוב“, וכך הוא עמד בשורה הראשונה יחד עם שאר המוסדות האקדמאיים המוכרים בגרמניה.

 

ב1927 עם המעבר לבנין החדש, ניתן לראות בתוכנית הלימודים שינויים מהותיים. המחלקה לארכיטקטורה שנפתחה באותה שנה לראשונה באופן מסודר, הייתה גולת הכותרת, יחד איתה קורסים בעיצוב פנים ובתוכם סדנאות המתכת, טקסטיל, נגרות, וציורי קיר.

מחלקות נוספות היו: פרסום (דפוס ועיצוב דו מימד, צילום), תיאטרון ומחלקה חדשה לבקשתם של פול קליי ווסילי קנדינסקי, פיסול חופשי ועיצוב תמונה, מחלקה שהייתה למעשה סוג של חזרה לתוכן שהיה קיים בגלגולו הראשון של הבאוהאוס.

 

יוזף אלברס (Josef Albers) היה בשלב זה אחראי על הקורס המקדים (שנה א) והנחיל מושגי עיצוב חשובים כגון שימוש נכון בחומר, והתייחסות לבזבוז חומר גלם – “… אנחנו עניים, לא עשירים, אין אנו יכולים לבזבז לא זמן ולא חומר…”. התרגיל איתו היה פותח את הלימודים היה חלוקת עיתונים לסטודנטים והמשימה הייתה ליצור משהו מהעיתון, שהוא יותר ממצבו כרגע. עליהם היה לקחת את החומר בחשבון, לא לזלזל בו, למצוא את התכונות המאפיינות אותו, ולהשתמש בהן, אם אפשר, ללא שימוש בדבק, מספריים או סכינים.

 

בינואר 1928, בית הספר היה בתקופת שיא. דווקא אז החליט גרופיוס להתפטר, ולעזוב את הבאוהאוס. מחליפו היה אדריכל שוויצרי בשם האנס מאייר, שתפקד מזה מספר חודשים כמרכז של המחלקה לארכיטקטורה בבית הספר.

 

תקופת עבודתו של מאייר – עד 1930 לוותה בשינויים גדולים. מטרתו הייתה להחליף את כל הבסיס התוכני של הלימודים לבסיס המושתת על סוציולוגיה, כלכלה, ופסיכולוגיה. הרבה מרעיונותיו של מאייר קיבלו נופך פופוליסטי על ידי קומץ סטודנטים קומוניסטים בבית הספר. תא קומוניסטי החל להתחזק בקרב הסטודנטים, דבר שהדאיג את הרשויות. בוצע מהלך והאנס מאייר נדרש להתפטר מתפקידו. מחליפו היה האדריכל הגרמני הנודע לודוויג מיס ואן דר רוה (Ludwig Mies van der Rohe). הוא נקט במספר פעולות על מנת למנוע ממקרה התא הקומוניסטי להישנות, ובהם איסור על כל פעולה פוליטית בבית הספר, וביטול ייצוג הסטודנטים.

ואן דר רוה חיזק משמעותית את המחלקה לארכיטקטורה ובכך השלים את אשר קודמיו בתפקיד (גרופיוס ומאייר) התכוונו לבצע – הבאוהאוס הפך לבית ספר לארכיטקטורה, שיש לו עוד מספר סדנאות.

 

באוגוסט 1932, לאחר לחץ מצד המפלגה הנאצית,בית הספר שוב נאלץ להיסגר. ואן דר רוה החליט להעביר את הבאוהאוס לברלין, ולפתוח אותו במתכונת של בית ספר פרטי. בעקבות חקירה של הגסטפו, ומציאת “ראיות מפלילות” – כתבי עת קומוניסטיים, נסגר שוב הבאוהאוס בברלין, וזאת רק לאחר מספר שבועות בהם היה פתוח.

 

לאחר ניסיונות נואשים להגיע להסדר לפתיחתו מחדש של בית הספר, הוחלט על פירוקו באפריל 1933.

 

ניתן לראות אם כן, שלמרות שנות פעילות לא רבות, ותהפוכות לא מעטות, יסודות חדשים ותפיסה חדשה של עולם העיצוב והאדריכלות הושתתו, והבשורה המשיכה גם אחרי שנות קיום המוסד. חלק מהמורים בבאוהאוס והרבה אדריכלים מודרניסטים עברו לארצות הברית בשנות השלושים, ולמעשה המשיכו את המסורת שהחלה ב1919 בויימר.

 

 

תמונות מצורפות:

הקומקום מדגים יפה את עקרונות השימוש בצורות גיאומטריות, ללא קישוטיות יתר, תוך משחק בפרופורציות, ושילוב חומרים מינימליסטי של מתכת ופלסטיק או זכוכית.

הכסא – כסא ווסילי, עוצב על ידי מרסל ברויאר סטודנט, ולימים מרצה בבאוהאוס, מראה מספר דברים – השימוש בצינורות מתכת מכופפים, טכניקה שפותחה על ידי ברויאר כשהיה סטודנט שימשה לסדרת כסאות מאד מוצלחת, ומראה את מסקנות הניתוח הפונקציונאלי של הכסא והישיבה. חומרים רכים ונמתחים במגע עם הגוף, ומה שלא צריך תמיכה, נשאר צף באוויר.