תמיד לקראת תערוכת סוף שנה בבצלאל יש בי התרגשות. כן, דווקא בצלאל, ואולי בגלל שזה דווקא בצלאל. יש בתערוכה בעיקר בגלל השם שנותן את התחושה של משהו קצת יותר אקדמאי, נאור, אמנותי, החזית החדשה.

 

אולי זו המיסטיקה אפופת שנים של קדושה שעוטפת את ירושלים ואת הר הצופים בפרט. פאסון, בתערוכת סוף שנה של בצלאל יש פאסון מגרה. הרגשת הפאסון נשארת גם בתוך המבנה. אם כי מקבלת תפנית חדשה: כמו קניון ביומיים של סופעונה, 50% הנחה, יריד טעם העיר, אותו מוסד אקדמאי בערב תשעה באב נמצא שוקק חיים ומלא תסיסה על ידי הורים וילדים, צעירים וזקנים, גברים עם מצלמות. בחיי, בשנה הבאה תמכרו זכיינות לדוכני אוכל ותוכלו גם להרוויח על זה כסף.

 

כל זאת נאמר בחיוב, שכן אם בצלאל הצליחו להביא כמות כזו של אנשים לראות אמנות ועיצוב אז כל הכבוד וזה דבר ראשון ושתדעו.

 

כל הכבוד נוסף מגיע לבצלאל על העבודה הגרפית שנעשתה על התערוכה. כל מחלקה קיבלה צבע וכל קיר היה משולט ומסומן וגם ברצפה ובמדרגות הודבקו חיצים והכוונה למחלקות. אהבתי במיוחד שפוזרו ברחבי התערוכה אנשים שיעזרו לך למצוא את דרכך, אלו לבשו חולצת טי שירט שעליה ריבוע בצבע מסוים בהתאמה לריבוע צבע שעל שלטי התערוכה והכיתוב אומר “אתה נמצא כאן”.

                       

כל הדברים שהוזכרו עד עכשיו, כל הניסים והנפלאות, חלים בחלקם בתערוכת מחלקת צורפות ואופנה. דבר ראשון דווקא את חלק זה של התערוכה לא פוקדים הרבה אנשים, הקומות נראות עייפות ונטושות. דבר שני, האוצרות וההצבה של הפרוייקטים נעשתה בחללים שונים מפוזרים ומסועפים , ולמרות

 

השילוט הצלחתי לעשות סיבוב סביב עצמי וסביב התערוכה ועדין לא להצליח לראות חצי מהפרוייקטים. (אני חושב שגם לאחר שראיתי אותם לא השתנתה דעתי על התערוכה של בוגרי המחלקה.)

 

הדבר המרתק והעכשווי ביותר היה הקרנת העבודות כתחליף לתצוגת מסלול, כמו בהרבה בתי אופנה שהשתמשו בתחליף זה מאז פרוץ המשבר הכלכלי העולמי. זוהי אכן צורת הגשה אוונגרדית ולא משמשת כבר כתחליף אלא עומדת בפני עצמה ועושה חסד עם הפרויקטים. הצילום והפסקול של האמן רן סלווין בוצעו בצורה מקצועית וחדשנית בשפת וידאו ארט, ובהחלט היווה תחליף ראוי ואפילו מעבר. מטרת השינוי היא להפנות את תשומת הלב מהמימד הראוותני של תצוגת אופנה אל היצירה עצמה.

 

אני אנסה לא להשתמש במושגים של טוב ורע. כי נדמה שבצלאל לא מתיימרים להיות באותה נישה של בתי ספר לאופנה מתחרים כגון שנקר ו/או ויצ”ו, ואולי כאן טמונה הסוגייה, גם בעיתונים ובאינטרנט דיווחים על מחלקת האופנה בבצלאל שוברי שיניים אשר מתעקשים לחזור מחדש שבבצלאל זו מחלקה חדשה, שבבצלאל אין ידע טכני , שבבצלאל שמים דגש רב יותר על קונספט מאשר על כל דבר אחר.

 

לדעתי זה לא נכון. ואולי זה כן נכון אך לא משנה. שכן בבצלאל לא מלמדים עיצוב אופנה מלמדים לבוש וגם לא מלמדים עיצוב תכשיטים מלמדים צורפות. המילים הללו משנות את מהות ההסתכלות ונקודת המוצא שלי בתור צופה מהצד. שמסתכלים לעומק על הבגדים הללו, בדיאלוג שבין צורה לגוף, נשמת רווחה גדולה מתפזרת שם בפנים.

 

זה מנטרל מחשבות כגון איך לובשים את הבגד והאם הוא נח ללבישה, גם המוח לא צריך לדמיין איך יהיה אפשר לקחת את הדגם ובעזרת שינויים קלים למכור אותו בקסטרו וזה מבורך.

 

פקחתי את עיניי להסתכלות חדשה, עכשיו שאני מפנים שאין מדובר באופנה אלא מדובר בלבוש. יש בי הצורך לשפשף בשנית את העיניים. מרגיש שחלק מהפרוייקטים לא בפוקוס ושהשורה התחתונה חומקת ממני כצופה, הרי שגם בדיאלוג האין-סופי הזה שבין צורה לגוף וצללית, גם מבלי להזכיר את המילה אופנה או אפילו בגד, צריך שורה תחתונה, צריך פואנטה. מכל העבודות איני יכול לומר שמצאתי איזושהי מסקנה, או מוצא שלאחר חיפוש, אבל אין ספק שמצאתי חיפוש ומחקר עמוק שמתורגם לפיתוח ושילוב חומרים בדרך לא קונבציונלית.

 

מלבד מספר עבודות במגמת הלבוש שכללו שאלות ומסקנות מתבקשות בקולקציה שלמה והומוגנית, לא היה על מה לדבר. כי העבודות היו בחזקת חיפוש ללא מוצא.

 

לעשות בגד זהו תחום שלא משנה כמה חישובים, מדידות, תכנונים תעשה, התוצאה רוצה להיות עצמאית. אמת החומר לצד הדינמיות של הגוף מולידה עשייה עדינה ביותר שצריכה להיות מלווה בקונספט ולא כורעת תחת משקלו.

 

זה אינו המקרה של קונספט מעל לפרקטיקה, אלא ערטילאיות שמחשיכה על הבגד עצמו.

ישנו קונטרסט בין התחומים שבאותה המחלקה. עבודות התכשיטים האביזרים והחפצים בלטו בעדינותם, מרבית העבודות שהוצגו היו תכשיטים שגילו גישה חכמה ורגישות, ליוצר ולמתבונן, השימוש בחומרים היה חדשני, וכלל שילוב של טכניקת קרפט מסורתיות (כמו צורפות וליבוד וכו’) עם מרכיבים טכנולוגים חדשים. בעוד מרבית עבודות האופנה שהיו בגדים נראו כאילו רותחו לבובות הדיגום.

 

בהסתכלות כללית על תערוכת סוף שנה – צורפות ואופנה היה נגיעה קולעת לסוגיות ולשאלות העולות ממהות המחלקה – סביבת הגוף האנושי, חבל היה שהמגוון שהוצג הסתכם בעיקר בתכשיטים ובגדים, נעדרו השנה פרוייקטים שמציגים אביזרים וחפצים.

 

בהמשך התערוכה ניתן ציון לשבח למחלקת עיצוב תעשייתי שאומנם כל שנה התערוכת סיום נראית די אותו דבר, אך כנראה שלא מחליפים סוס מנצח, עבודות מהודקות, מעניינות עיצובית ואסטטית, וכל עבודה מוצגת נהדר- מלווה באיורים מרשימים (רנדרינג) ומיתוג גרפי של המוצר.

 

במחלקת עיצוב קרמי וזכוכית נמצא האיזון האמיתי והשלוו ביותר בין אמנות ועיצוב. והרי זו בעצם המהות האמיתית של בצלאל, לא?