בשנת לימודיי הרביעית באוניברסיטת תל אביב בביה”ס לאדריכלות, למדתי בקורס תולדות ההתיישבות, בהנחייתה של ד”ר עדינה מאיר מריל. במסגרת הקורס, נדרשנו לכתוב עבודה על אחד הבניינים באוניברסיטה.

 

דרישה זו הביאה אותי להתבונן סביבי ולשאול את עצמי: לאיזה בניין אני הכי מתחברת ומדוע? באוניברסיטה ישנם בניינים של גדולי האדריכלים. באותה תקופה נבנה בית הכנסת של מריו בוטה, ישנו בניין הנדסה של האדריכל האגדי לואי קאהן, ואילו אני בחרתי בבניין כיתות עליה.

היה זה הבניין בו למדנו מתמטיקה, ולמרות הקושי להרגיש בנוח במסדרונות החשיבה הפילוסופית-מתמטית, הרגשתי חופשייה להלך בבניין עצמו אשר היה קריא, נגיש, ידידותי לסביבה ולסטודנט, מואר, ומחובר למקום ולזמן.

 

בניין כיתות עלייה נחנך לראשונה ע”י תלמידי הקמפוס ב – 1995.

הבניין תוכנן ע”י האדריכלים אמיר קולקר (יליד הארץ: 1945),עופר קולקר (יליד הארץ: 1945), ורנדי אפשטיין (יליד ארה”ב: 1949), העומדים בראש אחד המשרדים הבולטים בארץ. המשרד עוסק במגוון גדול של סוגי תכנון. בין מבני הציבור שתוכננו: יחד עם האדריכל הקנדי ג’ק דיאמונד, ניתן למנות את הבניינים החדשים של קריית העירייה בירושלים, (1990), בניין משרד החוץ בירושלים, (2003), אשר נבחר ע”י אגודת האדריכלים האמריקנית לאחד מעשרת הבניינים הטובים בעולם לשנת 2004, ועוד.

 

 

1. התכנית הכללית

מיקום הבניין על השטח הוא לפי תכניתו של אדריכל האוניברסיטה דאז, האדריכל משה עצמון. ע”פ תכנית הבינוי של האוניברסיטה בתקופתו, בניין עלייה אמור להיות מורכב משלושה בניינים אשר ביניהם קושר מעבר, בדומה לבניין מדעים מדויקים. עם תהליך העבודה על הבניין שונתה התכנית, לפי החלטת אדריכלית האוניברסיטה טובה סיגורה. כיום הבניין כולל בנין אחד עיקרי ובניין משני, המוצב באופן שבו אמור היה להיות מוצב המעבר.

 

הסכמה הכללית: שתי תיבות מאונכות זו לזו, כאשר האחת חודרת את השנייה. לצורך בהירות בלבד אתייחס לתיבה אחת כאל הבניין העיקרי שגובהו שלוש קומות, ואל התיבה השנייה כבניין המשני שגובהו קומה אחת.

 

2. הכניסה הרשמית לבניין היא מכיוון צפון, הבא מכיוון זה רואה דבר ראשון קיר תמך העומד בניצב לטופוגרפיה, כשכיוונו מזרח למערב. קיר זה הוא למעשה החזית הצפונית של הבניין המשני שכיוונו צפון דרום. החזית המערבית של הבניין המשני מלווה את הנכנס.

הכניסה היא לבנין הראשי הניצב על ציר מערב מזרח, בהמשכו, לאחר הכניסה ניתן לפנות ימינה לכיוון המעליות וגרם המדרגות המובילים לקומות העליונות, לפנות שמאלה לחלל רחב ומואר אשר בו נמצאת הקפיטריה או לחצות את הבניין ולצאת לקולונדה פתוחה, היא המשכו של הבניין המשני, המתחברת לכיכר האוניברסיטה. חצר אינטימית קטנה ממוקמת בין הקולונדה לבין הקפיטריה.

 

3. התנועה בבניין: ציר התנועה הורטיקאלי הרשמי ממוקם כאמור בחלק המערבי של הבניין הראשי. התנועה בקומות היא לאורך הבניינים. בקצה כל ציר תנועה יש חשיפה לבחוץ. בבניין המשני ציר התנועה הוא לאורך החזית המערבית, המלווה את הכניסה לבניין, סופו הוא הפתח בקיר התומך.

 

בבניין הראשי בקומות א’ וב’, משני קצוות ציר התנועה, יש מרפסות המשקיפות אל החוץ. בכל קומה, לאורך ציר תנועה זה, ישנם שלושה צירי תנועה משניים המאונכים לו, ותפקידם לקשור את הבניין אל החוץ, אל רחבת הדשא. צירי תנועה משניים אלה מהווים את הכניסות המשניות לבניין. 

 

4. הפרוגרמה: בבניין המשני שלושה אולמות הרצאה גדולים ונוחים. בבניין העיקרי שתי קומות של חדרי הרצאות במודל גמיש. מצדו הצפוני של ציר התנועה הראשי שלושה זוגות של כיתות הרצאה היכולות להפוך לכיתה אחת גדולה, כשביניהן צירי התנועה המשניים. ממול, מצדו הדרומי של ציר התנועה הראשי, ממוקמות תשע כיתות הרצאה קטנות יותר.

 

בקומת הכניסה של הבניין הראש ממוקמת הקפיטריה ופונקציות מנהליות שונות כגון חדר אב הבית.

 

5. החוץ: שתי חצרות עיקריות:

חצר ראשונה – רחבת הדשא המוגבהת המתחברת לבניין הראשי במפלס הקומה הראשונה, והמשכה ברחבה מרוצפת אשר היא למעשה גג הבניין המשני. מדרגות מתכת מובילות אל קומה ב’ של הבניין הראשי.

חצר שנייה – היא החצר האינטימית החשופה לשמש והמוצלת ע”י הבניין עצמו, במפלס הכניסה.

 

6. חזיתות: הרצון האדריכלי היה ליצור מתח באמצעות ניגודים: פורמאלי – א-פורמאלי, כבד – קל, בניין – ירק.

אופן הישיבה של הבניין על הקרקע מייצר מצב אשר בו מכל כיוון ניתן לתפוס אותו כאורבאני, דבר המקנה פורמאליות לבניין.

חזיתו הצפונית של הבניין הראשי, מורכבת ממאסות שביניהן מסכי זכוכית. הזכוכית היא האלמנט הקל הטכנולוגי והיא גם הקשר עם החוץ באמצעות מדרגות המתכת.

 

חזיתו הצפונית של הבניין המשני, קיר התמך.

קיר התמך, הבא לבטא כובד, הוא אלמנט החוזר בעיצוב חזיתות הבניין השונות, והוא המחלק את חזית הבניין הראשי לחלק תחתון כבד יותר ולחלק הקל יותר. קיר התמך מופיע במקומות בהם הבניין פוגש בטופוגרפיה.

חזיתו הדרומית של הבניין הראשי, היא חזית חלקה אשר חלקה התחתון הבא במגע עם הטופוגרפיה הוא המשך אלמנט קיר התמך, וחלקה העליון של החזית אבן נסורה. ביניהם פס אורכי צר של חלון. אלמנט החלון האורכי ממאפייניה המובהקים של האדריכלות המודרנית.

 

הבניין המשני, עשוי כולו מקירות תמך. הבניין המשני ה ‘כבד’ חודר את הבניין הראשי ה ‘קל’.

החזית המערבית מורכבת מצידה הצר של התיבה הראשית, ומצידה הארוך של התיבה המשנית. חזית התיבה הראשית מצופה אבן נסורה, במרכזה ממוקמות המרפסות הפתוחות לשמש, המגדירות את קצוות צירי התנועה בקומות א’ ו-ב’.חזית התיבה המשנית חודרת את התיבה הראשית, גובהה גובה קומה + גובה המעקה של הרחבה המרוצפת על גג הבניין, החזית מצופה באבן הכורכרית, וקבועים בה פתחים במקצב אחיד, המוצללים ע”י שבכות מתכת.

החזית המזרחית זהה לחזית המערבית של הבניין הראשי.

 

7. חומריות: תפיסת האדריכלים הייתה כי מסורת נוצרת כאשר חומר בסיסי מאחד בין התקופות ויוצר זהות מקומית. הזהות החומרית היא היוצרת את אופי הקמפוס. הבניין רוצה להשתייך לבניינים המודרניים של הקמפוס ולכן הבחירה הייתה באבן נסורה באותו מודול. ( החלטה אוניברסיטאית שרצו לעודד). כפי שצוין קודם לכן, הרעיונות האדריכליים מגולמים בחומר, וגם שייכות הבניין לסביבה מתבטאת בבחירת החומרים.

 

האבן הנסורה – יושבת על קורות הפלדה.

הזכוכית – האלמנט הקל הטכנולוגי.

מדרגות הפלדה – אלמנט תעשייתי טכנולוגי, (השפע השל סטרלינג מתקופה מוקדמת).

אבן כורכרית – פיתוח של האדריכלים עם חברת אקרשטיין, שילוב של כורכר ובטון, היא המאפיינת את קיר התמך המבטא כובד.

שבכות המתכת – אלמנט הצללה מול השמש במערב.

 

8. צבעוניות: לטענת האדריכל עופר קולקר צבעי האבן והמתכת משלימים זה את זה. האלמנטים העשויים פלדה/ מתכת צבועים תכלת, אל מול הגוונים הבהירים של האבן הנסורה, והגוונים החומים יותר של האבן הכורכרית.

 

בשיחה עם האדריכל עופר קולקר עלו עקרונות התכנון הבאים:

1. הבניין כחלק מהסביבה. בניין עלייה תוכנן כאשר הגג של אולמות ההרצאה הוא חלק מרחבת הדשא המוגבהת, אותה רחבת גג מרוצפת חודרת את הבניין והמשכה מרפסת המהווה את גג הקולונדה הפתוחה, החוץ הוא חלק בלתי נפרד מהבניין.

2. ראיית הנוף דרך הבניין. המרפסות בסופם של צירי תנועה, המפגש עם החוץ המתאפשר מכל מקום בבניין, אם באמצעות מבט ואם באמצעות תנועה.

3. התחברות של הבניין לחוויה הכוללת של המקום, של האוניברסיטה, שדרות האוניברסיטה, כיכר האוניברסיטה.

4. קריאות הבניין. בניין עליה תוכנן כתוספת כיתות לסטודנטים מכל הקמפוס. בהיותו כזה הוא בלתי מוכר, אנונימי, חסר זהות. סטודנטים מגיעים אליו באופן אקראי, ולכן ההתמצאות בו צריכה להיות ברורה ופשוטה.

5. גמישות הבניין. בשל היותו בניין המיועד לשימושים שונים ומשתנים, עליו להיות גמיש, ולהכיל כיתות לימוד בגדלים שונים ואופי משתנה.

6. חשיבות ‘הרף העין’. התפיסה את האוניברסיטה כמקום שהאינטראקציה בו בין האנשים היא הדבר החשוב ביותר. המפגש הבלתי פורמאלי המאפשר את החלפת הרעיונות, ההליכה על הדשא, היציאה למרפסות, הישיבה בפינות הישיבה. החשיבות של אותם רגעים של לפני ואחרי ההרצאה, הרף העין.

 

תכנון ועיצוב הבניין הוא המשך התפיסה של שנות השישים, של המחשבה הפשוטה, הבהירה, הלוגית. אדריכלות מודרנית קונטקסטואלית שאיכויותיה נובעות מהשייכות שלה למקום וממורכבות הפירוט.

 

בפרויקט זה ציטטו האדריכלים את עבודתו של האדריכל היינץ ראו (על כך יפורט בהמשך), ובפרויקטים אחרים ציטטו מרכיבים אדריכליים שונים. לכן אולי ניתן להגדיר את גישתם כפוסט מודרניסטית מתונה, השואבת מן האדריכלות המודרנית. פוסט מודרניזם מתבטא בציטטה כמו בפרופורציות החופשיות יותר של הבניין, ובבחירת החומרים והציפויים. גישה זו למעשה מייצגת את תפיסתם של האדריכלים קולקר קולקר אפשטיין בעבודותיהם השונות.

 

נתייחס לאופן בו גישתם באה לידי ביטוי בשני פרויקטים נוספים:

בהצעה לתכנון בית המשפט העליון בירושלים, ובתכנון ועיצוב הבניין הראשי של קריית העירייה בירושלים. (יחד עם האדריכל הקנדי ג’ק דימונד). תפיסת הבניין כחלק מהסביבה: מדבריהם של האדריכלים בהצעה לתכנון בית המשפט העליון: “הודות לטיילת הוא [בית המשפט העליון] יתקשר אל הקריה כולה ויצור ‘קצה’ בנוי בין קריית הממשלה ו ‘מרחב העיר'”. על עבודת האדריכלים בפרויקט קריית העירייה נאמר: “הייחוד האורבאני של הפרויקט כולו נובע משילוב מעניין של שטחים פתוחים שונים עם מערכת הבניינים העוטפת … הבולט מביניהם הרחבה העירונית היוצרת קשר עין בין מערב העיר למזרחה”. מורכבות הצורה והאסתטיקה: מדבריהם של האדריכלים בהצעה לתכנון בית המשפט העליון: “בבניין בא ניגוד זה [בין חלקי המבנה הקלים וקירות האבן הכבדים] לידי ביטוי בחלונות, בסבכות המעוטרות, במרפסות הזיזיות..ובמרפסות הסגורות במסכי הזכוכית”… סוג זה של טיפול מופיע כאמור גם בבניין עלייה. ומתוך הערות השופטים:”חזרה עקבית על צורות ודפוסים וגיאומטריה ‘חסרת פשרות’.”

 

בפרויקט קריית העירייה: המאפיין הבולט ביותר במבנים החדשים הוא הניסיון לתרגם את עולם הצורות המסורתי של האדריכלות הירושלמית למונחים מודרניים עכשוויים.

 

דוגמה לכך הן הסבכות בין עמודי הארקדה, כפי שמופיעות גם בבניין עליה. כמו כן גם בבנייני העירייה המכנה הצורני המשותף בין הבניינים הוא הצבע הכחול אפור, בו צבועים מרבית פרטי המתכת –  ממשקופי החלונות והדלתות ועד לסבכות. צבע זה מופיע כאמור בבניין עליה באותו האופן.

 

השוואה לבניין ההיברו יוניון קולג’ של האדריכל היינץ ראו – 1963.

היינץ ראו ( יליד גרמניה 1965-1896)  מבין הבולטים והחשובים בין אדריכלי ארצנו. היה ידוע בהקפדה על איכויות הבנייה ועל ביצוע פרטי הבניין והיה האדריכל הבולט של שנות השישים שביקש להתוות דרך לאדריכלות רגיונלית. הוא העדיף ביוטי אסוציאטיבי, של שימוש בחומרים ובצורות רק לאחר תהליך של אבסטרקציה.

ההיברו יוניון קולג’: הפרוגראמה כוללת פונקציות שונות ומגוונות, ביניהן: בית כנסת, חדר אוכל, ספריה, דירות. ראו הצליח להשיג אחידות וייחוד ספציפי למרות התפקידים השונים והרבים שעל הבניין למלא. מטרה ראויה גם בעיניהם של אדריכלי המשרד קולקר קולקר אפשטיין.

מבנה הכניסה בבניין זה מוגבה ומודגש עם מדרגות רחבות, ופרגולה בנויה מקורות בטון לבן. כניסה זו צוטטה בבניין’ עליה’. 

ישנו ניגוד בין הבניין ה’מנזרי’ והכניסה המפולשת, זו היא כניסה בעלת משמעות מובהקת. אתה רואה את הנוף רק כאשר אתה נכנס או יוצא. מונומנטאליות הכניסה נשברת עם ההפניה של הכניסה אל תוך הבניין.

בבניין ‘עליה’ המונומנטאליות נשברת עם ההכפלה של הכניסה לשלוש הכניסות המשניות לבניין. כמו גם  באמצעות השימוש במדרגות מתכת.

 

היחס בין הבית לרחוב בבניין ההיברו יוניון קולג’ נשמר באמצעות קיר התמך הפונה לרחוב דוד המלך. קיר התמך/ הגדר התוחמת את המעבר אל הרחוב וההדגשה של חלל הכניסה לבניין כחלל משני המסתעף מחלל הרחוב, הם המגדירים כאמור את היחס בין הבניין לרחוב. הגדר התוחמת בנויה מאבן גסה, לא מעובדת. בבניין ‘עליה’ מתפקד קיר התמך הבנוי אבן כורכרית כמגדיר יחס זה. (הכורכר כאבן הבניה של תל אביב בתחילת המאה העשרים, המשאב הטבעי האולטימטיבי).

 

ההעמדה של הבניין: בניין ההיברו יוניון קולג’ הועמד בניצב לרחוב ובניצב לטופוגרפיה תוך ניצול השיפוע היורד אל הרחוב ליצירת מסד, וכניסה באגף המערבי. בנין ‘עליה’ הועמד גם הוא בניצב לטופוגרפיה וע”י כך יצר סיטואציות אדריכליות לא שגרתיות, ומפגשים מעניינים בין חוץ ופנים.

 

האבן הנסורה: אחד המרכיבים הדומיננטיים ביותר בבניין ההיברו יוניון קולג’.

האדריכל היינץ ראו התמודד עם ה”אמת” של הבניה באבן בחזיתות באופן שיבליט כי האבן אינה אלמנט הנדסי נושא אלא ציפוי בלבד. ראו היה חלוץ בתחום טכנולוגי זה. אבן נסורה וחלקה הייתה מחידושי הבנייה בירושלים בראשית שנות השישים. ציפוי מבנה מבטון מזוין באבן המנוסרת ללוחות דקים. ראו הקפיד לעצב את החזית מפסים לא אחידים של האבן. הפס מעל החלונות תמיד היה צר במיוחד, כדי להדגיש שלאבן אין שום תפקיד הנדסי נושא.

 

בבנין ‘עליה’ נעשה כאמור שימוש באבן הנסורה לציפוי המבנה. אך כאן נעשה שימוש במודול אחיד לצורך קשירת הבניין עם הבניינים האחרים בקמפוס. אך יש לציין שבין הקומות בבניין הראשי הקפידו האדריכלים על פס אופקי צר, המדגיש את הקומות השונות ואת הפונקציונאליות של הבניין.

 

אזכור מודרני לאלמנטים מסורתיים:

אזכור מודרני לקמרונות יש באולם בית הכנסת. ראו אינו מחפש להעתיקם כי אם לבטא ולהזכיר את צורת השתלבותם בבניינים, אך כמובן בחומר בטכניקה ובפירוט מודרני. ולמרות הסבר זה הגג נראה בעייתי, האדריכל דוד רזניק שעבד פרק זמן עם ראו, מספר שקמרונות אלה מהווים ‘הערמה’ מצידו של ראו על חוקי הבניה של עיריית ירושלים המחייבים בניית מעקה על גגות. מעקה כזה היה מקלקל את הפרופורציות. מותר גם להניח שהבחירה בפתרון זה הייתה גם בשל יתרונותיו בפנים האולמות. וכמו כן הם מהווים פתרון לבעיית החזית החמישית שהיא בעלת חשיבות בעיר הררית כמו ירושלים. בכל אופן אין הגג משתלב בבניין כולו.

כפי שהוזכר קודם, לכן נעשה שימוש באלמנטים מסורתיים בעיבוד מודרני בבנין העירייה בירושלים. אזכור לכך ישנו בבניין עליה באלמנטים של הצללה לאורך החזית המערבית של בניין המשנה.

 

במשך השנים הפך הבניין של ראו לקלאסיקה ירושלמית של בנייה פשוטה אך אצילית המשלבת היטב מוטיבים מסורתיים עם מודרניים. קלאסיקה ראויה לציטוט ולהשראה. יש לציין כי אחד ההבדלים המהותיים בין הבניינים הוא הניגוד בין אווירת החוץ והפנים בבניין ההיברו יוניון קולג’, והאדריכלות של בנין עליה המחדירה את החוץ פנימה, וחושפת את הפנים החוצה.

 

עבודתו של האדריכל הפורטוגלי אלוורו סיזה:

בפרויקט המוזיאון לאמנות בת זמננו שתכנן האדריכל אלוורו סיזה בסנטיאגו דה קומפוסטלו, (1986-1995), ניתן להבחין בעקרונות תכנון דומים כמו גם בסגנון האדריכלי.

 

דיאלוגים בין הפכים, עבודה עם צירי צנועה עירוניים, ‘כוריאוגרפיה אורבאנית’, שימוש בטופוגרפיה, מיקום הבניין בקונטקסט.

מבחינת עיצוב הבניין האדריכל אלוורו סיזה בנה את המוזיאון לפי פרופורציות אורכיות, המקנות פורמאליות לבניין. 

 

ניגודים: קל מול כבד, בניין מול ריק. מבחינת החומר: שימוש בציפוי באבן בחלק הכבד של הבניין ושימוש בפלדה הנושאת את הבניין ומאפשרת יצירת חללים בין החלקים הכבדים. הכניסה לבנין היא מונומנטאלית בין היצר באמצעות הרמפה וגם כאן המונומנטאליות נשברת ע”י ההפניה לתוך הבניין.

 

עבודתו היא המשך לתפיסה המודרנית. בתכנון מוזיאון דיוויס בוולסלי קולג’ במסטצוסטס, (1989-1993), ניתן להבחין בעקרונות תכנון דומים לאלה המופיעים בבניין עליה. תכנון הפנים הוא בקווים אופקיים נקיים, החלונות הם פסים אופקיים מאורכים כמיטב המסורת האדריכלית המודרנית. המוזיאון מורכב מאגפים שונים המתלבשים על ציר התנועה המרכזי המקשר ביניהם. קומת הקרקע מאפשרת מבט אל החוץ דרך הבניין, ולאורכו. מבחינת החומרים גם כאן יש שימוש בשני סוגים של ציפויי אבן המשולבים באלמנט הטכנולוגי הקל של הזכוכית, המאפשרת יצירת הניגוד בין אטום לפתוח, בין בניין לחוץ, בין כבד לקל.

 

 

ביבליוגרפי:ה