אני זוכרת את היום הראשון כאילו היה אתמול, זה היה בסוף אוקטובר, ירד גשם, כבר היה די קר, לבשתי ג’ינס כחול שהבאתי מניו יורק וחולצת גולף בצבע ירוק זית, נעלתי נעלי סניקרס של  סקצ’רס(אז הן היו באופנה – היום זה כבר די אאוט) חבשתי כובע בארט בצבע שמנת.

 

העיר שהייתה חדשה בשבילי – טיפה אירופאית, ארכיטקטורה שאני לא רגילה אליה, צמחיה ברושית שגם היא הייתה חדשה לי במקום הזה, והריח של הגשם על הקרקע נתן לי תחושה כאילו אני בדרך לסורבון (בית ספר נחשב לאמנות בפריז) וזה היה כמעט נכון, רק שאני הייתי בדרך לבצלאל.

 

אז שניה לפני שאתם מקבלים תשובות, ומתחילים להכין את הילקוט ליום הראשון כמה טיפים:

 

 

זה תמיד יום נורא עמוס, הרגשות משתוללים, דרך חדשה, אנשים חדשים,מלא שאלות, מה ללבוש? מה להגיד? עם מי כדאי להתחבר? אלף עיניים מסתכלות עליך בכל רגע נתון ומלא רעש של פטפוטים מסביב.

אז מה עושים, קודם כל לגבי הלבוש ואני חייבת להתחיל בזה, כי זה התחום שלי: חשוב לא ללבוש את הבגד הכי מטורף שלכם על היום הראשון, אלא לבנות את התדמית שלכם לאט לאט, להשאיר הפתעות להמשך השבוע והשנה. אתם תראו שלא כולם חושבים ככה וביום הראשון תראו כל מיני הופעות מוזרות, החכמים בונים את זה בהדרגה.

 

אני זוכרת שכבר בשבוע הראשון אחד המרצים הבכירים במחלקה שלי נאם לנו, על איך שסטודנטים בבתי ספר לאמנות מרשים לעצמם להתלבש, ואיך הם מתמתנים עם השנים. הוא צדק, לטוב ולרע אנחנו נרגעים עם הזמן. אני לא אציין מה אני לבשתי באותה שיחה.

 

בבצלאל היום הראשון ללימודים, בכל שנה, הוא יום של לימודים עיוניים, בד”כ עוד בכלל לא פוגשים את האנשים שהולכים לבלות איתם את ארבעת השנים הקרובות, אבל פוגשים עשרות אנשים אחרים בטור לקפה בקפיטריה.

 

אני מניחה שלא תתקלו במקומות כל כך הומים במהלך הלימודים כמו הקפיטריה ביום הראשון, main bazaar בהודו, משהו כזה, צפוף, עמוס, רועש ומלא אנשים, אבל לא להיבהל למצוא פינה להתיישב לשתות קולה ולהתבונן בכל מה שקורה זה צבעוני זה מטורף , וכן זה מתחיל.

 

 

כל מוסד לאמנות טומן בחובו פינות חמד, העונות לשם סדנאות עבודה. לכל מחלקה יש סדנא משלה עם כל מיני מכשירים שבהתחלה נראים נורא מאיימים, אבל כשלומדים להכיר אותם נפתח בפניכם עולם חדש, מסורים, מקדחים, משייפים, מכופפים, מחרטות, מדפסות, פיתוחי תמונות, מסגור ומתיחה של תמונות, כל מה שרציתם ועוד, כמובן שיש מכונה לכל חומר. עצה אישית שלי תיקחו חודש להכיר את הסדנא של המחלקה שלכם (כמובן שתצטרכו יותר מזה) ותתחילו לטייל בשאר הסדנאות להכיר את המנהלי סדנא ולנצל את כל מה שהבית ספר מציע לכם, תמיד בתוך האטרף של השנה זה נראה מיותר להתחיל להסתובב בסדנאות אחרות אבל קשה לי להאמין שתהיה לכם עוד הזדמנות ללמוד כל כך הרבה ולהתנסות בחומרים שונים. תמיד פוגשים אנשים מתעשייתי בצורפות, וההפך, אנשים של גרפי בהדפס, את כל המחלקות בחוות המחשבים של גרפיקה וכו’, זאת גם דרך מעולה להכיר עוד קצת אנשים.

 

ובאותה נשימה מילה על הספרייה אם יש מקום שמרגיע בבצלאל זאת הספרייה, הייתי נותנת הכל כדי להיות שם עכשיו ולהסניף את הריח של הספרים המגזינים והמבחר העצום שיש שם בכל תחומי העיצוב והאמנות, תעשו את ההדרכה כבר בשבוע הראשון.

 

 

יש המון סוגים של מרצים: מהכי טובים עד (לצערי) הכי גרועים, יש שקשורים לצדדים הטכניים יותר ויש את אלו שעוסקים בקונספט ובתוכן של העבודות. האינטראקציה תמיד תהיה שונה (אתם מכירים את זה מהמכינה). יש מרצה שיוציא מכם את הכי טוב ויהיה זה שלא יצליח לקדם אתכם בכלל. אני יכולה לספר לכם מניסיוני האישי שהמרצים שהכי קידמו אותי, היו אלה שהיו הכי קשים איתי ולא ויתרו לי, אבל זה לא תמיד עובד ככה. חשוב לשמוע כמה שיותר דעות ולהתנסות בכמה שיותר דרכים.

 

ברגע שהנחתם עבודה על השולחן היא שייכת לכולם היא כבר לא רק שלכם וכמה שזה נשמע מוזר יש בזה איזו שהיא הקלה, לחלוק משהו, לשחרר אותו לחופשי, אבל זה גם אומר שכל אחד רשאי להביע כל דעה – גם אם היא לא טובה. לא תמיד יהיה קונצנזוס סביב העבודות שלכם, במקרים כאלו אל תישארו בצד שמבקר את העבודה ותשמעו גם את הדברים הטובים, מכל ביקורת אפשר ללמוד משהו. עוד נקודה חשובה, גם מניסיון, לא פעם קורה שמציגים את העבודה ואין תגובה מידית, הזמן עובר ונראה כמו נצח, זה לא אומר כלום, את רוב הביקורות הכי טובות שלי שמעתי אחרי לא מעט דקות של שקט.

 

בשנתיים הראשונות הביקורות בסוף סמסטר הן ביקורות סגורות בתוך הכיתה, אבל משנה ג’ הביקורות פתוחות וכולם מוזמנים לבוא, זה יהיה בדיוק כשתסיימו עם כל ההגשות שלכם, אתם תהיו מותשים, בכל זאת כדאי לכם למצוא את הכוח וללכת לראות את הביקורות של השנים מעליכם אין לכם מושג כמה אפשר ללמוד ואיך פתאום הדברים נכנסים לפרופורציה.

 

 

אין תקופה שבה המשפט הזה יותר רלוונטי, ארבע שנים של חממת אמנות ועיצוב.

הכל אפשרי, אין לקוח שצריך לרצות, רק את עצמכם. קחו כל פרויקט עד הסוף, ותתחילו במחקר ראוי ופיתוח רעיון. מחקר זה לא רק איסוף תמונות זה גם התנסות, לכו לחוות זאת על עצמכם. תצאו להתבונן בטבע, בשווקים, בעדות אחרות ובמנהגים אחרים. לכו לאופרה, תעשו מנוי לאוזן (השלישית) – סרטים מלמדים המון. אם אתם מעצבים משהו למטבח לכו לקורס בישול, אם ההשראה שלכם מעולם של קרקס תעשו קורס אקרובטיקה או לוליינות ותשנו שבוע באוהל. בעצם ההתנסות, תמצאו תשובה לשאלות הכי מוזרות. אתם סטודנטים לעיצוב, אבל כולם מתעניינים בזה, אתם תופתעו מהרצון של הסביבה לעזור, תנצלו את זה, תפרצו את הגבולות של עצכם ואל תפחדו מכלום, זו בסופו של דבר חוויה אחת גדולה.

 

 

לסטודנטים יש נטייה קלה לקטר, המערכת תמיד גרועה, אף פעם אין מספיק זמן ועוד אלף ואחד דברים. זה ממש לא חשוב, תמיד יהיה משהו דפוק, תקבלו את המערכת שהיא לא תפריע לכם. תתרכזו בעיקר ותדעו תמיד אין מספיק זמן.

 

אני אסיים עם סיפור אישי, שלמעשה בגללו בכלל התחלתי לכתוב את המאמר.

בשנה ג’ עבדתי על פרוייקט ממש גדול. הייתי צריכה לבנות ולתפור, לחשב משקלים ולבנות קונסטרוקציות. עבדתי בלי סוף, גייסתי מלא אנשים לעזרה ובסוף הפרויקט עמד, אבל למרצים שלי היו דברים לא כל כך פשוטים לומר. ואני, איך לומר, נשברתי.