מאמר זו יעסוק בעבודותיו של המעצב התעשייתי קונסטנטין גרצ’יץ’, ובפירוט בכיסא ה-MYTO שעיצב בשנת 2007, והקשר הצורני בין המוצרים התעשייתיים המוגמרים שלו, לבין החומרים מהם הוא בוחר לעשות מודלים לאורך תהליך העיצוב של אובייקטים אלו.

 

 

 

קונסטנטין גרצ’יץ’ נולד בשנת 1965 בעיר מינכן שבגרמניה. בתחילת דרכו גרצ’יץ’ למד את אומנות בניית ארונות העץ, במכללתPharnham  באנגליה. את תחילת דרכו בעולם העיצוב ניתן לסמן בלימודיו לתואר שני ב-Royale College of Art שבלונדון. לאחר לימודיו עבד במשך שנה אצל המעצב התעשייתי האנגלי ג’ספר מוריסון ובשנת 1991 הוא חזר לעיר הולדתו מינכן שם פתח את הסטודיוKonstantin Grcic Industrial Design. גרצ’יץ’ הוא מהמעצבים הבולטים והמעניינים בסצנת העיצוב העכשווי, הוא מעצב לחברות עיצוב מובילות כגון ,Authentics, Plank, Muji, Flos, Magis, עבודותיו זכו לפרסים יוקרתיים רבים, וארבעה מן האובייקטים שעיצב בשנים האחרונות צורפו לאוסף הקבוע של מוזיאון ה-MOMA בניו יורק.

 

 

חלק בלתי נפרד מתהליך העיצוב הוא בניית מודלים אשר מכונים מוקאפים (mock up). מוקאפים הם דרך לבחון פרופורציות, צורה, חומריות, קונפיגורציה, חיבורים, נוחות, קונסטרוקטיביות ועוד. פעמים רבות לכל שלב בתהליך העיצוב יש מוקאפ מסוג שונה, לדוגמא תהליך עבודה על כיסא יכול להתחיל במוקאפים שיבחנו את הצורה של הכיסא ובשלב מתקדם יותר של התהליך יהיו מוקאפים שיבחנו את יציבות הכיסא. ישנם שיטות רבות לבנות מוקאפים, חלקן שיטות מבוססות שהן מיומנות בפני עצמה, וחלקן שיטות שהן יותר אלתוריות באופיין. להלן סקירה קצרה של כמה מהשיטות הנפוצות לבניית מוקאפים.

 

 

מודלים מחימר תעשייתי משמשים בעיקר לבניית מודלים בעולם הרכב. שיטה זו משמשת את עולם עיצוב הרכב מראשיתו. העבודה עם חימר דורשת מיומנות רבה, והיא מתבצעת על ידי אנשי מקצוע המוכשרים לכך. החימר התעשייתי מבוסס על שעווה. על מנת לעבוד עם החימר צריך לחמם אותו עד שהוא מתרכך, להניח אותו על המודל באופן חופשי יחסית ואז לעבוד עליו עם כלים ייעודיים עד להגעה לצורה המבוקשת.

 

היתרונות הטכניים של החימר עבור בניית מודל רכב הם האפשרות להוסיף ולהחסיר חומר, היכולות להגיע לפרטים דקים, והיציבות של החומר שמאפשר בניית מודלים גדולים. מבחינה עיצובית השימוש בחימר התעשייתי ממחיש את הקשר ההדוק בין עולם הפיסול לעולם עיצוב הרכב.

 

 

פוליאוריטן מוקצף הוא חומר גלם שמגיע בגושים או לוחות, ניתן לנסר, לחרוט ולקדוח בו, ועם זאת ניתן לשייף אותו באופן ידני. היתרון של פוליאוריטן מוקצף הוא היכלות להגיע למודלים מפורטים בזמן קצר יחסית, זאת לעומת מודל מחימר תעשייתי שיכול להימשך שבועות וחודשים. האפשרות לייצר מודלים בזמן קצר מאפשרת ריבוי מודלים ויכולת השוואה. פוליאוריטן מוקצף מאפשר להגיע למגוון רחב של צורות: מצורות עם גיאומטריה ברורה וחדה, ועד משטחים אורגניים עדינים. תכונה זו הופכת את הפוליאוריטן לחומר האידיאלי לבניית מודלים למוצרי פלסטיקה.  

 

 

מודלים מנייר וקרטון הם דרך מהירה וזולה לבדוק פרופורציות וגדלים. בגלל שקשה מאד לעצב נייר וקרטון למשטחים תלת ממדיים, מודלים אלו הם לרוב הקדמה ובדיקה ראשונית לפני התחלת עבודה על מודל מורכב ומפורט יותר. לעיתים יותר נוח לעשות מודל פרופורציות מפוליאוריטן מוקצף, אבל בגלל המחיר הגבוהה שלו ביחס לנייר וקרטון, מעצבים רבים יבחרו לעשות את המודל מקרטון.

 

 הייחוד של גרצ’יץ’ בעבודה עם מודלים מתבטא בשני אופנים.

 

הראשון הוא האינטנסיביות והכמות של המודלים. גרצ’יץ מעיד על עצמו כי הרקע שלו כסטודנט ולאחר מכן כמתלמד בבית מלאכה אנגלי שמתמחה בבניית ארונות עץ גרם לו לפתח גישה של “ללכלך את הידיים”, להיות מעורב בעשייה ובחומרים, ולפתח הערכה לבעלי מקצוע. עניין זה לטעמי משפיע על גישתו כלפי עשיית מודלים שנחשבת לעבודה “שחורה” בעולם העיצוב. עבודה שמעצב-על נותן לאסיסטנטים שלו לעשות. על אף שברור מדבריו של גרצ’יץ’ ומתצלומים של העבודה בסטודיו שלו, שחלק מביצוע המודלים הוא מנת חלקם של האסיסטנטים בסטודיו שלו, ניחן כי גרצ’יץ’ עצמו גם מעורב בביצוע הפיזי של המודלים. בנוסף בגלל הצורך של גרצ’יץ’ בבניית מודלים רבים מאד שיהיו ניתנים לבחינה, שינוי, פירוק והרכבה, כל המודלים הראשוניים נעשים בסטודיו, זאת לעומת הדפסת קבצים במדפסת תלת מימד, או שליחת מודלים CNC (כרסום ממוחשב), טכנולוגיות שמשמשות מעצבים רבים. המשמעות של עניין זה הוא שהמודלים נעשים מחומרים פשוטים שניתן לעבד באופן פשוט, כלומר מספריים, סכין יפני ונייר דבק.

 

 הייחוד השני בעבודה של גרצ’יץ’ מול מודלים, והנושא העיקרי של עבודה זו, הוא ההשפעה העצומה שיש לחומר שממנו עשויים המודלים על העיצוב הסופי. כפי שאומר גרצ’יץ’, פעולת עשיית המודל היא פעמים רבות המפתח לעיצוב. ובחירת החומר עבור המודל הוא פעמים רבות מה שיכתיב את העיצוב של אותו אובייקט.

 

דוגמא לקשר הצורני בין החומר ממנו עשוי המודל ניתן לראות בכיסא MARS משנת 2002 (לוח מספר 2). המגבלות הגיאומטריות של הקרטון יוצרות שפה של פאסטים וזוויות שעוברת באופן ישיר למוצר המוגמר.

 

 

 

 

כיסא ה-MYTO יצא בשנת 2007, ועשה רעש גדול בעולם העיצוב. ה-MYTO הוא כיסא מסוג cantilever. כיסא cantilever הוא כיסא ללא רגליים אחוריות, וכל הקונסטרוקציה תלויה בחומר ממנו עשוי הכיסא. לרוב כיסאות ה-cantilever יש סוג של נדנוד קפיצי. כיסא ה-cantilever הראשון עוצב על ידי מארט סטאם הגרמני בשנת 1926. מאז המצאתו של סטאם מעצבים רבים ניסו להתמודד ולחדש את כיסא ה- cantileverמשום שהתעסקות איתו תמיד הייתה משולבת בהתעסקות עם חומרים וטכנולוגיות חדשות.

 

בין המעצבים

שעיצבו כיסא  cantilever נמצאים מרסל ברואר, מיס ואן דה רו, אלואר אלטו, ג’ראלד ריטולד, האחים קאסטליוני וכמובן ורנר פאנטון שעיצב בשנת 1960 את כיסא הפנטון המפורסם, שהיה הכיסא הראשון שכולו בהזרקת פלסטיק אחת, מה שמכונה monoblock (לוח מספר 3). מאז כיסא הפאנטון מעט מאד מעצבים התעסקו עם כיסא ה- cantilever, ולא נראה אף חידוש מרעיש בתחום. ניתן לשער כי זאת משתי סיבות, ראשית מעצבים רבים פחדו לעצב אובייקט שבאופן אוטומטי יהיה מושווה לאייקון העיצוב של פאנטון, ושנית סוגי הפלסטיק שהיו בשוק לא אפשרו הרבה מקום לתמרון. החידוש שאפשר את הולדת

 

ה-MYTO היה המצאת פלסטיק חדש בשם Ultradur. הפלסטיק החדש מצטיין בחוזק ובזרימה טובה מאד בתבנית הכיסא, נאמר כי אם פלסטיק רגיל זורם כמו דבש, ה-Ultradur זורם כמו מים. חידושים אלו אפשרו משחק חדש עם כיסא ה- cantilever, וכך נולד

ה-MYTO.

 

 

ב-MYTO גרצ’יץ’ מציג שפה חדשה ביחס לעבודותיו הקדמות. כאשר נשאל על כך אמר גרצ’יץ’ שהסיבה לכך היא שעד כה הוא השתמש בקרטון עבור המודל הזה הוא השתמש ברשת אלומיניום, הוא טוען שהבחירה ברשת האלומיניום לבניית המודלים הייתה מהותית לתהליך העיצוב, משום שניתן לפסל אותה ביד לצורות ומשטחים תלת מימדים ולמעשה לעשות סקיצות בחלל.

 

 בשלב מאוחר יותר הודבק על המודל רשת טייפ שחור שסימן את המקומות שמצריכים יותר עובי (לוח 5). ולמעשה נוצר סוג של מסגרת. כבר מהשלב הזה, וכתוצאה מהשימוש בחומר הרשת אלומיניום למודל הוחלט שאחד המאפיינים הבולטים ב-MYTO יהיה היחסי גומלין בין המסגרת לבין משטח רשתי אוורירי.

 

לאחר שהוחלטה הקונפיגורציה הבסיסית של הכיסא, עשה גרצ’יץ’ מודל מרהיטים חתוכים כדי לתת רושם ראשוני של כיסא  לוח) cantilever6). לטעמי הגושניות של הרהיטים החתוכים השפיעה רבות על אופי הרגליים של ה-MYTO.

 

בשלב הזה החל השלב היותר מפורט של העיצוב, ונעשה תהליך של חיפוש אחר האופי והצורה המסוימת של המסגרת שהוגדרה תחילה בטייפ השחור (לוח מספר 7).

 

 לאחר משחק עם הקונפיגורציה של המסגרת נעשה מודל שמשלב את המסגרת והרשת (לוח מספר 8). אפילו אופי הדוגמא של הרשת אלומיניום השפיעה על המוצר הסופי והוחלט לחפש דוגמא דומה באופייה גם למען האופי האוורירי וגם על מנת להפגין את היכולות זרימה הטובות של פלסטיק ה-Ultradur, שמסוגל לזרם דרך תבנית כזו, תכונה שאין לפלסטיק אחר.

 

מהשלב הזה בניית המודל עוברת למחשב על מנת לבדוק בעיות זרימת תבנית, נקודות חלשות שצריכות עיבוי, בעיות תבנית, ארגונומיה וכדומה. ולבסוף נולד כיסא.

 

 סיכום