* הגדרות מושגי היסוד מופיעים בתחתית המאמר

 

הציירת הישראלית רויטל לסיק מציירת ציורי שמן פיגורטיביים, בעלי נרטיב ברור, כאשר נוכחות סוגי המכחולים והמברשות הם קריטיים. בציוריה ישנן השפעות של האקספרסיוניזם (אסכולת ניו-יורק), הרומנטיקה (William Turner) והאימפרסיוניזם (Claude Monet).

 

הגבעות והערימות, הם נרטיב חוזר בעבודתיה של לסיק. הערמות שלסיק מייצרת מורכבות מאין ספור נגיעות/משיכות/חריטות/דקירות של אינסטרומנטים (כלי הציור) שונים. נוכחות עקבות שערות המברשת בעבודותיה, מפגישות את הצופה בצורה חומרית עם הנרטיב הקשה.

 

 

את האינסטרומנטים בוחרת רויטל לסיק בקפידה. נוכחות עקבות המברשות בציור היא קריטית. פעולת משיכת המכחול משתכללת לכדי פעולות נוספות של גירוד, גריעה ושריטה אשר יוצרות את הסביבות האפלות איתן לסיק מתעמתת. הנרטיב נבחן ונבנה דרך המכחולים והמברשות השונים.

 

לסיק אינה מציירת את הגבעות. לסיק בונה אותן כאשר האינסטרומנט המפזר/מסדר את הצבע על הקנווס חייב להתאים באופיו לחומריות ולנרטיב הערמה. צבע השמן כחומר, הופך לשחקן הראשי בהצגה ומחליף תלבושות ודמויות לפי המברשת אותה הוא עוטה.

“המציאות מתפרקת למשיכת מכחול והמכחול בונה את המציאות” (רויטל לסיק).

 

לכל זאת מצטרפת הפעולה הסיזיפית והעיקשת של הירידה לפרטי פרטים על מנת להגיע לאוטנתיות המירבית, כמו סדרת ציורי הצמר אשר נראים כאילו לסיק סורגת את צבע השמן עצמו. בציורי הכלב והאיילים, הגבעות נבנות משכבות של חריטות, טפיחות ומשיכות של מברשות שונות. מבט על פרטי הגבעה חושף את מורכבות בנייתן וחושף את סודות אופיים של האלמנטים בהם השתמשה. כל זאת תוך שמירה על בהירות הנרטיב שבציור. הטכניקה המושפעת מהאקספקסיוניזם המופשט, אינה מבטלת את נוכחות הנרטיב כי אם מעשירה אותו. לסיק משלבת במיומנות תחושה של שיחרור הבעתי עם דיוק פיגורטיבי.

 

לסיק לוקחת צבע ומסדרת אותו על הקנווס. סורגת אותו במברשות וצבע. צמות הצמר נבנו בחריטות עד אשר התהוותה ערימת הצמר הכחול. בצורה זו מייצרת/מציירת לסיק את החיבור בין האינסטרומנט לבין הנרטיב כשהצבע מחבר ביניהם.

 

בסדרת העבודות המתעסקות באוכל (19 עבודות קטנות 20×30 ס”מ: עוף, מרק, נקניקיות, קבב, אפונה, מסטיקים…), משתמשת לסיק במזון עצמו על מנת לייצר את המרקמים ה”נכונים”. בסדרה זו ניתן לראות בבירור כיצד הותאם לכל מאכל האינסטרומנט שלו. היכן חרטה, היכן רשמה והיכן חבטה על הקנווס.

 

המשותף לכל העבודות של לסיק הוא הרקע המאוד מעובד. משיכות המברשת הרוחביות בולטות היטב וניכרת בהן השפעתו של הצייר ROTHKO על אופן התייחסותה של לסיק לכתם הצבע ולאופן משיכתו על הקנווס.

 

לעומת האקספרסיוניסטים המופשטים מאסכולת ניו יורק, לסיק לא משאירה את משיכות המכחול מופשטות ואנטי-נרטיביות, אלא משתמשת בהן ליצירת סביבה מציאותית, מובנת ומתקשרת. המברשת חיה על הבד. המשיכות יוצרות עולם אחר.

 

לצד משיכות המברשת הרוחביות האקספרסיוניסטיות, ישנן משיכות המכחול הקצרות, הנקודתיות, האימפרסיוניסטיות, המותירות מרקמים גסים ועבים. בדומה לערימות השחת של מונה, בודקת לסיק כיצד ניתן לבנות את הערימה ע”י מפגש בין הצבעים והכלים המציירים. הפרטים בעבודותיה, הם עקבות האינסטרומנט בו השתמשה.

 

לפעמים אף יהיו אלו טביעות האצבע, כמו בציור הנשים הורודות המוקפות באלמנטים מרחפים. לסיק יוצרת שפה חזותית ברורה ועקבית תוך שמירה על אותנטיות יצירתית חסרת פשרות.

 

בעבודותיה החדשות, בסדרת היערות, לסיק נוטשת את הקוים האילוסטרטיביים ומפתחת את הטיפול ברקע לכדי יצירת סביבה אוירתית מובהקת. הכתמיות בונה את המציאות. השטחים שהיוו רקע בעבודותיה עד כה, הופכים לנרטיב עצמו. בתוך הסביבה האפלה, הלילית של ה”רקע”, כתם הצבע הכתום המרוכז נראה כמו אור רחוק בתוך הלילה הקר.

 

כמו רומנטיקנית אמיתית, מרבה לסיק לצייר נופים עגמומיים, מאיימים. הנרטיב האפל מתעצם עם כל שכבת צבע. הסביבה נותנת את הרקע האפלולי באופיו לנרטיב מלא ההומור אשר נמצא בקדמת הקנווס:

הכלב המחרבן את הערמה עליה הוא מתגרד.

האיילים המחפשים את ישועתם בקפיצות ראש למים עמוקים.

בובת נדי פעמוני נקשרת באכזריות ונענשת על חטאי כלל הגברים.

הדמויות המסתתרות והמציצות מבעד ליערות ולצמחיה.

הדמויות בעבודות נראות כמלגלגות על סביבתן האפלה בו בזמן שהן שייכות אליה לחלוטין. לסיק מישירה מבט אל השדים וצוחקת להם בפרצוף.

מנהלת עמם דו קרב במכחולים, מברשות וקומפוזיציה. מתעמתת איתם בגופה ובעקבות הפיזיות של שריטות המברשת והאצבעות על הקנווס.

 

 

זרם באמנות המאה ה-20 (1905-1925) שהתפתח בגרמניה, המעמיד במרכז היצירה את האמן ואת תחושותיו הפנימיות. שם הזרם נגזר מהמילה to express – להביע. בין האמנים המובילים בזרם: אריך הקל, גוסטאב קלימט, אוסקר קוקושקה, ג’יימס אנסור, אדוורד מונק, אמיל נולדה, אגון שילה וחיים סוטין. העבודות האקספרסיוניסטיות מאופיינות בשימוש בצבעוניות עזה, במשיכות מכחול מהירות ודרמתיות ובתגובה הרגשית של האמן כלפי נושא הציור.

 

זרם באמנות המאה ה-20 (1945-1960) שהתפתח בארצות הברית כהמשכיות לאקספרסיוניזם. מלחמת העולם השניה יצרה הגירה של אמנים אירופאים מובילים לארה”ב. אמנים אמריקאים נחשפו להתפתחויות האמנותיות האירופאיות המשיכו לפתח זרמים אמנותיים כגון האקספרסיוניזם. האמנים בזרם זה נוטשים את הציור הפיגורטיבי ומביעים את רגשותיהם בצורה מופשטת. בין האמנים המובילים בזרם: פול קליי, ואסילי קאנדינסקי, אמה קונץ, רוטקו, בארנט ניומן ואגנס מרטין.

 

כינוי זה מיוחס לאמנים מהזרם האקספרסיוניסטי המופשט אשר פעלו בניו יורק. שני כיוונים עיקריים התפתחו בין אנשי הקבוצה: “אמנות פעולה” (Action Painting), יצירות כדוגמת אלה של פולוק, ו”אמנות שדות הצבע” (Colour-field Painting), יצירות כדוגמת אלה של רותקו. תנועה זו נחשבת להתפתחות האמנותית החשובה, הראשונה באמנות האמריקאית שזכתה להכרה ולהשפעה בינלאומית.

 

בין האמנים הבולטים בתנועה היו ג’קסון פולוק, מארק רותקו, וילם דה קונינג, הנס הופמן, אדולף גוטליב, רוברט מדרוול, פרנץ קליין וארשיל גורקי.

 

תנועה אינטלקטואלית ואמנותית שהתפתחה בסוף המאה ה-18 במערב אירופה. התנועה שמה במרכז את הייחוד שבאדם מסוים, המגבש בעצמו ולעצמו את האמת האישית שלו, שאינה בהכרח משותפת לאחרים. בסגנון הרומנטי חשיבות הצבע עולה על חשיבות הקו, רוב הציורים הרומנטיים מפארים את הטבע ומדגישים את אפסות האדם אל מול כוחות הטבע ואלו מתבטאים בצבעוניות גועשת, ניגודי צבעים חריפים וכתמיות חופשית. הקומפוזיציות לרוב דינאמיות, בנויות על כתמי צבע המתמזגים זה בזה עם הרבה גווני ביניים, שבאמצעותם מודגשת האווירה הדרמטית ולעתים אף קודרת שהאמן מעוניין לבטא. בדרך כלל אווירה כזו תואמת את רגשותיו ותחושותיו של האמן הספציפי.

 

בין האמנים הבולטים בזרם: קספר דה-פרידריך, ויליאם טרנר ואז’ין דלקרואה.

 

זרם באמנות המאה ה-19 אשר רווח באירופה ובעיקר בפריז (1865-1880). פיתוח תאורית האור של הכימאי מישל אג’ן שברל ב1839, היווה השפעה חשובה על לידת הזרם האימפרסיוניסטי. שברל חוקר את השפעות הצבע על הצופה וטוען כי ניתן להגדיר בציור אזורים כהים ובהירים של דימוי (בהתאם לאור והצל). במקום לערבב צבע מסוים יכלו הציירים להניח זה לצד זה גוונים שונים ולהשתמש באפקט הפיזיולוגי של הראייה כדי ליצור דימוי מדויק יותר. שם הזרם נגזר מהמילה התרשמות impression. האימפרסיוניסטים הביעו דרך יצירותיהם גישה אמנותית חדשנית; הם ציירו מחוץ לסטודיו המסורתי במטרה להביע את הרגע החולף, את האור בשעה המסוימת ביום, ואת השפעותיו על המרקם, על הצבעוניות ועל הנושא המתואר. במשך יצירתם, חזרו האמנים שהשתייכו לקבוצה, וציירו את אותם אלמנטים ואת אותן סצנות מאותן נקודות מבט, במטרה לתפוס את שונות האור; כך, למשל, מונה צייר את הקתדרלה של רוון יותר מעשרים פעמים, בשעות יום שונות. גם הטכניקה שלהם נחשבה בזמנה כפורצת דרך; משיכות מכחול קצרות ונקודתיות של צבעים טהורים וחזקים, מרקם גס ועבה, קומפוזיציה מופשטת ושקטה וחוסר דגש בפרטים; כל אלה גרמו לציור להראות לא גמור, כמעין סקיצה.

 

בין האמנים המובילים: קלוד מונה, פייר אוגוסט רנואר, קאמי פיסארו, אלפרד סיסלי, פול סזאן, ברט מוריסו, אדגר דגה ואז’ן בודין.

 

צייר צרפתי, 5.12.1926-14.11.1840

מהמייסדים והמובילים של זרם האימפרסיוניזם באמנות. ציור הזריחה בשם “התרשמות” – Impression, אשר צייר בשנת 1872, היווה את מקור השם לזרם.

 

 23.4.1775-19.12.1851 ,צייר אנגלי

 

צייר אמריקאי 25.9.1903–25.2.1970

בין מייסדי אסכולת ניו יורק, התבלט בהתמקדותו ברגשות בסיסיים, ונהג לצייר משטחים גדולים המחלקים את הבד לרצועות רוחביות. בעבודותיו רוטקו משתמש בצבעים בולטים, כמעט ללא פרטים גלויים לעין. בכך ניתן לראות בו סמן מקדים לציירי שדות הצבע, שמשתמשים במשטחי צבע נרחבים ככלי עיקרי להבעה. רותקו הציג בציוריו אווירה עצובה המשקפת את הצד האפל של האנושות המודרנית לאחר מלחמת העולם השנייה.

 

ציור בו ניתן לראות דמויות של אנשים, בעלי חיים או כל צורה מזוהה אחרת.

 

סיפור. סיפוריות. שיש בו סיפור.