בחודש יולי 2013 הרצה בסטודיו 6B רן וולף על תכנון עירוני ומה שמאחוריו. רן וולף הוא בוגר תואר שני בתכנון ערים בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון ותואר ראשון במדע המדינה וסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית.

כיום משמש כמנכ”ל חברת רן וולף תכנון אורבאני וניהול פרויקטים.

 

·         קביעת האסטרטגיה והמדיניות הציבורית אודות המרחב.

·         תחום אינטרדיצפלינרי

·         תוצריו: עיצוב המרחב מבחינה סטטוטורית, כלכלית, חברתית וסביבתית. התוצרים הם התוכניות עצמן.

 

החברה עוסקת במתן שירותי ייעוץ לפרויקטים של פיתוח אורבני והתחדשות עירונית.

מדובר בתהליך אשר נעשה בשטח.

 

·         התפתחות המוקדים העירוניים בנקודות אסטרטגיות.

·         אי התאמה של התשתיות העירוניות בראשית המאה ה-20.

 

·         גלובליזציה ותחרות בין ערים.

·         הכרה בחשיבותים של סוגי ההון השונים על תפקודן התקין של ערים.

 

·         עליית הצורך במיתוג (של העיר)

“פיתוח שעונה על צרכי ההווה מבלי להתפשר על יכולתם של דורות העתיד”.

 

בעבר הגישה הייתה רק של קורת גג, כעת יש חשיבות למקום בו נבלה, בו נלמד וכו’.

 

ישנן גישות רבות, ביניהם גישות השימור. לדוגמה העיר הלבנה אשר נבנתה עם הבאוהאוס שנחשב מאוד ירוד. כיום המצב השתנה מאוד. יש לזכור בהקשר השימור כיצד שומרים על מה שנראה לנו היום כ”מכוער”.

 

הפן התרבותי-כלכלי מאוד חשוב. יש צורך בשיתוף פעולה בין הרשות הציבורית והמגזר הפרטי. מקסום התועלת הכלכלית.

 

יש צורך בשיתוף הציבור. תהליך בו אנשים שאינם חלק ממערכת קבלת ההחלטות הפורמאלית לוקחים חלק בעיצוב הסביבה הנוגעת אליהם (היבט זה משמעותי בעיקר במקומות של משבר).

 

ג’נטריפיקציה – יציאת אוכלוסייה חלשה והכנסת אוכלוסייה חזקה. דוגמה לכך הוא מרכז סוזן דלל אשר שינה את פני האזור של נווה צדק. הכוח הכלכלי הוא מה שעשה את השינוי.

עניין זה מתרחש גם ביפו כאשר יש ערבים שחיים שם אך גם יהודים עשירים שאפילו לאו דווקא חיים שם במהלך מרבית השנה.

 

תלות ביזמים פרטיים, יכולת השפעה מוגבלת וכו’.

 

ישראל יש ייחוד – 93% מהקרקעות הן בבעלות המדינה. עניין זה יוצר קונפליקטים רבים. בין היתר, הבעיה של מחירי הדיור כתוצאה מהעובדה שהמדינה עושה זאת בעצמה.

במקומות שהמדינה היא בעלת האזור קשה להניע תהליכים, קושי לעיר לרכוש קרקעות מהמדינה וכו’. זוהי סיטואציה מאוד מורכבת.

 

·         Cccb ברצלונה – מבנה מהמאה ה-18 ששימש בשנות ה-50 כהוספיס שונה לחלוטין.

·         Bercy פריז – מקום שהיה מוזנח לחלוטין, מרבית שיכורי פריז ישבו שם כי היו האנגרים עבור יין. השינוי היה בבנייה.

לרוב, האנשים הראשונים שמגיעים למקומות הללו הם לא העשירים  ביותר (אלא אמנים יצירתיים) ולאחר מכן מגיעים העשירים.

·         שיפבאו בציריך, פרבר המהגרים – השתנה בעקבות מרכז תרבות ונהיה מקום מאו טרנדי.

·         חבל הרוהר בגרמניה – מרכז התעשייה הגרמנית, מפעלים של תחנות כוח שהפכו להיות לא רלוונטיים היות והטכנולוגיה התקדמה. המפעלים נסגרו והאבטלה עלתה. גרמניה הפכה מפעלים אלו לפארקים, למרכזי תרבות ועוד. במקום להיות “החצר האחורית” של גרמניה, המקום עצמו נהיה חשוב.

·         אורבן פארם סיטאל – בשנים האחרונות יש נטישה של שכונות שלמות בארה”ב. ישנם ארגונים רבים אשר הופכים מקומות אלו למעניינים יותר. טיפוח האזור נעשה באמצעות פיתוח החקלאות באזור בצורה ניכרת.

 

·         נמל תל אביב – בשנת 65′ נמל ת”א נסגר. מלכתחילה הבנייה הייתה במקום הכי בעייתי שניתן. נמל זה מעולם לא הצליח להכיל כמות גדולה של אנשים. אם כן, בשנת 65′ הפסיק להיות נמל והתחיל לעבוד כמחסנים. משנות ה-70 עד שנות ה-80 היו לא מעט תוכניות, לאחר הסכמה שיש לעשות שימוש בקו החוף עבור תיירות. הפרוייקט היה תקוע מבחינת המדינה והחברות ששלטו במקום. מועדוני הלילה עברו לאזור. לקראת סוף שנות ה-90 תחילת האלפיים הוחלט לבנות מגדלים על רוב שטח הנמל ובשנים 2001-2002 נכנסת הנהלה חדשה לנמל תל אביב והייתה ראייה חדשה. הרעיון היה שעד שיהיה טאבה ניתן יהיה לעשות פרויקט זמני עבור אותו עשור שיתעסק עם הנמל והמחסנים.

הוצע תחרות אדריכלים פומבית (הדק שבנמל). ואז הבינו שהזמני נהיה קבוע. עיריית תל אביב לא הפריעה לפרויקט וזו תרומה אדירה של העירייה. אט אט נכנסו יזמים יותר גדולים אשר לקחו האנגרים גדולים וקידמו אותם בעצמם.

o        מיתוג ותדמית של נמל תל אביב: לא היה תהליך מיתוג אמיתי. לכאורה, הנמל נראה בעל תוכנית מוסדרת אך לא כך הדבר. נעשו תהליכים אך בתהליכים אורבניים המציאות היא מה שקובעת, יש צורך להיות מאוד גמישים ופתוחים ולתת למקום לזרום עם הציבור ועם הרצונות שלו – בד”כ זה מביא למקום נכון.

·         נמל יפו – נמל בן 5000 שנה (בניגוד ל-80 שנה של נמל ת”א). מקום מאוד טעון דתית ופוליטית. היה תהליך של הכנסת אוכלוסיה חזקה והוצאת החלשה. הייתה החלטה להפריט את הקרקע ולכן היה צריך “לנקות את המקום” ומנהל מנהלי ישראל עשה זאת היטב. לאורך שנים עבדו דייגים ביפו העתיקה. היה חשש מאוד גדול שיהיה “עוד נמל ת”א”. מצד אחד היה ריקבון אדיר באזור (לא הייתה תאורת לילה למשל), מצד שני הייתה חשדנות מאוד קשה, הייתה עבריינות גדולה באזור שאינה קשורה כלל לנמל. היה צורך להיפטר מהגורמים השליליים הללו בשופלים, שיחות ודיבורים. לבסוף הוקעת אותם אנשים שליליים היה צעד שדווקא הנעים את האוכלוסייה עליהם. אנשים היו במתח רב. כיוון שלא ידעו מה רוצים לעשות עדיין. לכן, הוציאו מכולה החוצה לנמל כדי לאפשר לציבור להיכנס, לראות, להגיב. בין היתר היה שינוי של השלטים ברחוב לשלוש שפות. התחיל תהליך מאוד ארוך של 4 שנים של שיתוף ציבור. פגישה עם עמותות, קהילות, אנשים פרטיים, משפחות עתיקות וכו’. היה מאוד מעניין לראות שהתנועה האסלאמית, המולטי מיליונרים והדייגים ביפו רואים את הדברים די דומה. הדבר הראשון היה לייצר מקום בטוח, בטחון ראשוני שיהיה נעים לשוטט בו. היה תהליך מעניין שעדין נמשך. נבנה האנגר 1 וכעת מתכננים את שני ההאנגרים הבאים.

המשפט שהוביל את הפרויקט היה לתקן בלי לקלקל. בניית אמון עם הקהל אך לא לקלקל שיבריח את הדייגים למשל. התהליך כולו היה שקוף לחלוטין עם שיתוף פעולה מלא. הנקודה הכי מרכזית שהציבור שינה היה שינוי תפיסה של תכנון נמל יפו מהים ולא מהטיילת.

הפעלת מחסן 2: מחסן 2 לא היה אמור לעבור לעיריית תל אביב. היה שיפוץ נרחב של ההאנגר. אם כן, מחסן 2 הוא פעיל ואף רווחי. יש בו היום אירועים, פעילויות – הוא הנשמה של הנמל יותר מכל דבר אחר.

o        החלטה שנעשתה: אין מותגים בנמל יפו של שופינג + אין מרכז מבקרים. שומרים על המקום כמות שהוא. אחת המטרות של החברה היא תת פיתוח. לא רוצים שיהיו מיליון אנשים בנמל אלא חצי מיליון. הרעיון הוא שלא יהיה מפוצץ, שופינג אלא חוויה אחרת, חברתית. ישנם הרבה מקומות שלא ניתן לחוות במקום אחר.

כחלק משיתוף ציבור עולה עניין הקהילה הערבית. רוב האנשים לא מגיעים כלל לתל אביב. הרעיון היה ליצור מקום שלא מאיים עליהם אלא מקום שירגישו בנוח. יש מה לעשות ביפו וזו רק ההתחלה. מבחינה פיננסית, לא ניתן לחשוב על המקום בכסף שהוא מכניס – זוהי לא חשיבה אורבנית. ברמה האורבנית לא חושבים על כל ההיבטים ההלו אך הם קורים מעצמם (חשיבות של יפו לא ניתן למדוד בתוכנית עסקית). החוכמה היא שהדברים עובדים אחד ליד השני ולא ליצור קניון/מלונות והכנסת תיירות מאוד עשירה.

o        כל מי שנכנס לעבוד על הנמל חתם על תקומה לקהילה, דברים קטנים אלו מייצרים אווירה אחרת.

·         מתחם התחנה, ת”א – בהיבט האורבני, יש כאן דוגמה נוספת לעיוות של מדינה עיר. האזור היה של המדינה ולכן העירייה לא יכלה לשנות זאת. בהקשר של השימור נראה שזה נעשה “טוב מידי”. שימור המבנים ברמה כה גבוהה גרמה לבעייתיות מסוימת.

יש למקום נרטיב, מה הוא מספר, מהם מסריו – זה לא פחות חשוב לשימור מאשר “הקרניז”. יש חשיבות לשמר מה היה שם בהכנסתנו למימד ההיסטורי. בהקשר של מתחם התחנה זה כה משומר שזה כבר אינו מרגיש אמיתי. זה מאוד מורכב לעשות מקום כזה עם חספוס.

הסיפור היה שיזם פרטי לכך את המקום ועשה אותו. הוא הכניס את הכסף וצריך להרוויח ממנו.

·         מתחם הנסן, ירושלים – מבנה מיוחד, אחוזה של 7 דונם בשכונה הכי יקרה בארץ. הוקם ב 1870 עבור מצורעים. הבית הזה נוהל ע”י הכנסיה. סיפור מאוד קשה ומורכב של אנשים ששמו את ילדיהם שם ונסעו. היו שם אנשים שטופלו ושהו שם 60 שנה.

o        היו שני אתגרים: מה ניתן לעשות עם המבנה + איך משקמים ומשמרים אותו?

עיריית ירושלים הזמינה אותו לעשות זאת. בשנת 2011 החלו לעבוד על תוכניות שיפוץ. במקום לשנות הוחלט לשמר ממקום של הורדת התוספות של משרד הבריאות משנות ה 80. השיפוץ יגמר עוד חודש.

חיפשו תיכנון שישבור את הארכיטקטורה של המקום. הפורגרמה נלקחה לעיצוב מדיה וטכנולוגיה מתוך כוונה לשבור את הקיים. כל התואר השני של בצלאל ישב בבניין זה (עיצוב וטכנולוגיה). הרעיון הוא להנגיש את העיצוב לקהל הרחב (למשל מדפסת תלת מימד שהקהילה תוכל להשתמש בה). חוץ מבצלאל תהיה קומה נוספת של קולנוע. קבוצת אמנים בקומת המרתף. המקומות ניתנים כנגד תרומה למען הקהילה (לא בתשלום אלא הרעיון הוא שהמקום יחיה). תהיה נגריה, בית קפה, גינה מאוד גדולה ועוד.