אין ספק שחיכיתי ל- Bread & Butter  – מתערוכות האופנה החשובות בעולם.

בתור מעצבת אופנה שחיה בפריפריה עיצובית, הרחק מבירות האופנה ומהתרחשות אופנתית אמיתית, הרגשתי שאני צריכה שוט מרוכז של אופנה אירופאית חדשנית. אבל בואו נודה על האמת, ה– Bread & Butter אף פעם לא היה חוויה אינטלקטואלית ואינפורמטיבית בלבד. ולמרות שהייתי רוצה להציג את עצמי כדמות מ”השטן לובשת פרדה”, כאילו התרוצצתי לבושה דיור בין תצוגת אופנה אחת לשנייה והתחככתי עם סטלה ואלבר (מקרתני ואלבז), כן הייתי רוצה אבל לא.

הBread & Butter – פונה לאנשי הקונפקציה עם הרגשה של אופנה אורבאנית ומה שנקרא Casual Streetwear.

וכשאני אומרת קונפקציה, לכל אלה שרוצים להגיד לי לבריאות, אני מתכוונת לחברות אופנה מסחריות גדולות, ביניהן G–STAR,GSUS  ו-JEANS PEPE.

כשחושבים על החברות האלו והסגנון שלהם מבינים שאי אפשר להציג אותם בסביבה סטרילית ומנותקת מהמהות של קהל היעד שלהם. החברות הללו פונות לקהל צעיר שייהנה יותר ממסיבת רחוב מאשר ממסיבת קוקטייל וכך גם אופי התערוכה:

Bread & Butter היא חוויה אופנתית חובקת חושים. בין ביתני האופנה שמציגים את הקולקציות החדשות של כל המותגים הגדולים יש לונה פארק קטן שכל שנה מעוצב בהשראה חדשה. השנה הנושא היה – Poor White American Trash. בלונה פארק אפשר לשתות שמפניה ( זריזי המחשבה בינינו יכולים לתחזק שיכרות במשך יום שלם ובחינם) ולהתמנגל, לא עם מעצבי על, אלא עם הקניין של מייסיס, מנהל ייצור של חברה גדולה מתורכייה או סוכני עיתונות איטלקיים.

לאלה מביננו שבועות השמפניה עדיין לא השתלטו להן על המוח הדוגמנים והדוגמניות שמסתובבים בשטח מציגים את הבגדים ומחלקים מתנות יזרימו את הדם דרומה.

אני התמכרתי  לתערוכה לפני שלוש שנים בפעם הראשונה, כשהתערוכה עברה לברצלונה. התערוכה הוקמה ונערכה כמה שנים בברלין לפני כן והצליחה מאוד, אבל החיבור עם ברצלונה כ”כ טבעי שבטח גרם למארגנים להגיד ‘איך לא חשבנו על זה קודם’.

כבודה של ברלין במקומה מונח, אין ספק שהיא הפכה למרכז תרבותי ואומנותי חדשני וחתרני, אבל בירת אופנה היא עדיין לא. באירופה כשמדברים על ה”סגנון” הגרמני חייבים להוסיף הרמת גבה, גלגול עיניים וחיוך צדדי. לעומת ברלין, בשנים האחרונות קמו בירות אופנה צעירות ומרתקות בשטוקהולם, אמסטרדם וברצלונה. לכל אחת סגנון מיוחד.

אמסטרדם – או אולי נכון יותר להכליל, הולנד הפכה לבירת הג’ינס. מותגי על יצאו מדלתותיה כגון G-STAR,GSUS  ועוד. אני חייבת לנשום עמוק ולהשתלט על יראת הכבוד שמציפה אותי כשאני חושבת על המותגים האלו. הם מסמלים עיצוב מתוחכם וחדשני, ניקיון ודיוק, אבל יותר מכל קוליות לא מתאמצת.

אבל הו ברצלונה ברצלונה, (אני מנסה לא להפוך לכתבת של עכבר עולם) הנוף המדהים, החיבור בין ההר הירוק שנשפך למפרץ יפהפה, הארכיטקטורה האקלקטית, הצבעוניות של הבניינים, גאודי, אווירת החופש והקיץ התמידי ואיך לא – הסנגרייה, יצרו סגנון ברצלונאי מובהק.

ברצלונה פרצה לתודעת העולם לפני כ- 10 שנים עם המעצב CUSTO, שיצר מהפכה בעולם ה-Pret A Porter, כשהעלה על המסלולStreetwear עם הדפסים צבעוניים, שילובי בדים ותיפורים חיצוניים.

למי שזה נשמע מוכר, וודאי זיהיתם את הסגנון מחנויות “מעצבים” וקונפקציה זולה בדרום תל-אביב, שעדיין לועסים ומעלים בגרה טי-שרטים בסגנון קוסטו. אבל אי אפשר להאשים רק את דרום תל-אביב במיחזור הסגנון הקוסטואי. גם DESIGUAL, אחת החברות הנחשבות יצירתיות ומצליחות ביותר שיצאו מברצלונה “מנסחת” את הסגנון של קוסטו לבחורות צעירות ופחות עשירות מהלקוחה של קוסטו.

הבעיה היחידה ב-Bread & Butter, שעד כה ייחשב כחלום אופנתי רטוב, הוא שכמו כל גן-עדן הכניסה אליו מאוד קשה, ולא בכדי. המותגים חושפים בפעם הראשונה את הקולקציות החדשות שלהם לעונה המקבילה לשנה הבאה.

ולאחר חצי שנה של עיצוב קפדני, ייצור מדוקדק של דוגמאות, השקעה עצומה בעיצוב והקמת הדוכן הם יעשו הכול בכדי למנוע מחלאות אדם (כמוני) לראות את הדגמים ולקבל “השראה”. ולכן, בכדי להיכנס לתחומי התערוכה, צריך להוכיח סיבה מוצדקת.

לאחר שהצלחת לעשות זאת מראש באתר האינטרנט שלהם וקיבלת כרטיס, אתה מסתובב איתו מסביב לצוואר לכל אורך התערוכה וחשוף לסורקים – אנשים עם מכשיר אלקטרוני ביד, שמעבירים אותו על הבר-קוד שעל הכרטיס ומזינים לרשומות שלהם את כל הפרטים שלך.

יותר מכך, בעולם ה’מטרופוליסי’ הזה יש קאסטות ברורות: מעל כולם על קצה האולימפוס נמצאים העיתונאים. ברשותם כרטיס מוזהב, הכניסה לכל אתר ודוכן חופשית, הם נתקלים בחיוכים וקידות מתרפסות בכל מקום שאליו הם הולכים ואפילו יש להם אולם מנוחה משלהם, שעליו שומרות שתי גורילות מעונבות עם סורקים אלקטרוניים.

מתחתם, אבל לא רחוק מדי, ממוקמים הקניינים של הכולבואיים הגדולים. הם האנשים עם הכסף, הם כמו חדי קרן בעולם אגדתי; יש מעט מהם והם יקרי ערך. אותם לוקחים לארוחות ערב, מזמינים למסיבות ומציגים בחיוך ממזרי לדוגמנית הבית. מתחתם בעלי חנויות. גם להם יתנו שמפנייה יטפחו על השכם בחיוך וישחררו אותם להסתובב בעולם המוכסף של רזי הקולקציה העתידית.

כל השאר צריכים לשקר.

בזמן שאני, מעצבת אומללה, חסרת זכאות לדריסת רגל בגן העדן האבוד, מנסה למשוך בכל קשרי העבר שלי עם עולם האופנה האירופאי בכדי להשיג כרטיס, שמעתי חדשות מאוד משמחות מעמיתי המוכשר עידו רקנטי. במחווה מרגשת וכמובן בכדי לתת דריסת רגל למעצבים ישראליים בחו”ל, בחרו מ’שנקר’ 3 מעצבים, בוגרי המוסד, שייצגו אותנו בתערוכה זו.

ניתנו להם ביתנים קטנים בהיכל שנשא את השם STUDIO” ” והיה מיועד למעצבים בעלי מותגים קטנים עם זיקה ל-Streetwear אך עם טביעות אצבע ייחודיות ומעוצבות. לצערי אני חוששת שאני אעשה עוול לעידו אם אנסה לתאר את הקולקציה שלו, ולכן אני אשלח אתכם לשפוט בעצמכם לאחת מחנויות המותג שלו.

עם ודרך עידו הגעתי לתערוכה וציפיתי למסר חדש מעולם האופנה, לטרנד הבא שלא הצלחתי לזהות, לבשורה חדשה. אבל לא, היא לא באה משם. אמנם ראיתי הרבה אנשי אופנה, והרגשתי מאוד בבית. אפילו צילמו אותי למגזין WAD  (אין מצב שלא הייתי מכניסה את האינפורמציה הזו) אבל חדשנות ומקוריות לא ראיתי.

אם אצטרך למנות את הטרנדים הבולטים אז אני אהיה חייבת לומר שהסגנון הרוקיסטי של שנות ה-60, המוד לוק עדיין שולט. המכנסיים הצמודים, מה שאנו קוראים בחיבה ה-SKINNY, בצבעים בוהקים; כחול אולטרא מרין, סגול וירוק. וכמו כן הג’ינס הלבן והאפור.

וב-RELIGION מצאתי קולקציה מקסימה וקצת יותר נשית ורכה מקולקציות העבר הרוקיסטיות/טרשיות. אחת הגזרות לחולצות נשים ששלטו כמעט בכל קולקציה היא הא-סימטרי, שרוול גדול מצד אחד ומצד שני זרוע חשופה, ניתן לראות וריאציות בסווטשירטים וסוודרים.

ובכדי לא לייגע רק אומר ,שצביעת הדגרדה-מעברי צבע הדרגתיים, כבשה את הלב והארון שלי. המגמה החזקה של התמכרות לסגנון נקי ומעודן יותר נמשכת, אחרי שנים של ג’ינסים וחולצות קרועות, מחוררות וצבועות בכל צבעי הלכלוך האפשריים.

ובכן זו הייתה חווית Bread & Butter-ה של חורף 2008 מבחינתי. שמחתי לראות הרבה מבקרים ישראליים בתערוכה. בואו נקווה שבקרוב נוכל גם להתגאות במציגים ישראליים ומותגי על, ואופנה ישראלית יצירתית ומסחרית.

והחלום הרחוק שישאיר אותי עם מבט עגל מזוגג בעיניים וטיפת ריר על זווית הפה הפתוח; שתל אביב תהפוך לבירת אופנה אלטרנטיבית ומי ירצה שבאחד הימים אצטרך לנסוע רק עד גני התערוכה בכדי לבקר ב-Bread & Butter ……אמן.

קישורים לאתרים: