לכולנו יש חלום, לרוב הוא מתמקד במטרה ותוצאותיו ברורות: נפתח קריירה, נמציא את הגלגל, נקבל הצעות מפתות, נהיה גדולים ומצליחים, ואז תוך שנה שנתיים גג נעשה מיליונים ונוכל לפרוש על יאכטה מפוארת לאי אקזוטי, עם עצי קוקוס והמון מוחיטו, שם כמובן ניצור להנאתנו על איזה ערסל מול הים.

 

כשהייתי קטנה ושאלו אותי מה החלום שלי? מה ארצה להיות כשאהיה גדולה? מיד עניתי, ציירת. תמיד אהבתי לצייר, הייתי מדמיינת את עצמי, עם כובע מטופש על הראש מציירת ציורים, ומרוצה מהחיים. כשאנחנו ילדים, החלומות שלנו הם דיי נאיבים. וחפים מכל מאפיין פרקטי. כשאנחנו גדלים, החולמות הופכים קצת יותר פרקטיים. גם אני התבגרתי ובדרך גם החלפתי חלום, עכשיו כבר סיפרתי, לכל מי שרצה לשמוע, שאני רוצה להיות אדריכלית.  

 

לא משנה מה חלמתי להיות, לקריירה תמיד הייתה בעייני הילה נוצצת, לא טרחתי לחשוב מה הלאה, תמיד ידעתי מה אני אהיה, אבל לא ממש ידעתי מה אצטרך לעשות ואיך יראו חיי בתפקיד המיוחל.

חלק מבחירת המקצוע זה המחשבה על מה רוצים לעשות בחיים, איך אנחנו מדמיינים את אותה קריירה מיוחלת. אבל איך נוכל לבחור מקצוע אם המושג היחידי עליו מגיע מדמיונות? ואין לנו באמת מושג מה יקרה בפועל? אתם בטח חושבים לעצמכם עכשיו “למי יש זמן לחשוב על מה יהיה ביום שאחרי?” רובכם מתקשים היום לחשוב רחוק, מה שמעסיק אתכם בימים אלו, ובצדק, זה להתקבל ללימודים ולצלוח אותם איכשהו.

 

אז אני הולכת לעשות לכם חלק מהעבודה. במאמר זה  אנסה לפזר מעט את הערפל. דרך סיפורי האישי, אנסה להסביר מה הולך לקרות ואיך ייראו ביום שאחרי. איך מתחילים? איפה עובדים? אני למדתי אדריכלות באוניברסיטת ת”א, אבל המסלול בעיקרו הוא דומה, גם בלימודים וגם אחריהם.

 

היום כשאני כבר בתוך החיים המקצועיים, קצת קשה לי להזכר במחשבות ובהשערות שהיו לי אז. אבל מה שמאד זכור לי, אלו אותן מנטרות שטרחתי לשנן. “אני רוצה ללמוד משהו שישלב את היכולות האומנותיות שלי עם אלו הריאליות”, “אני רוצה לשנות את הסביבה בה אני חיה”, ” אני רוצה להשפיע על החברה באמצעות האמנות שלי” “אני נכנסת לחלל ומתרגשת”, והמנטרה החשובה ביותר “אני מוכשרת!העולם צריך אותי?”. (כן, אף פעם לא סבלתי מחוסר בטחון). מנטרות אלו, אוטופיות ויומרניות ככל שיהיו, יש בכל אחת מהן קמצוץ מהאמת. הן כולן נמצאות בבסיס הבחירה שלי ללמוד אדריכלות. ובבסיס ההחלטה שלי היום להמשיך ולעסוק במקצוע.

 

עם ניצוץ בעיניים וציפייה עצומה בלב, התחלתי את הלימודים. בימים הראשונים הסתובבתי בהיי מטורף, של השגת המטרה, הנה התקבלתי ואני הולכת להראות לכולם מה אני שווה. גם עומס המטלות והכמות המחרידה של המודלים שהייתי צריכה לבנות לא הצליחו להוציא אותי מהתחושה המדהימה שהייתה לי.

 

מי שדווקא כן הצליח לעשות את זה, היה אחד המנחים שלי בסטודיו, אדריכל ותיק, מהשורה הראשונה של האדריכלות בארץ. בצהריו של יום ראשון חורפי בתחילתו של הסימסטר השני, הוא נכנס לסטודיו והנחית לחלל הצהרה: ” אולי רק שניים מכם, יהיו אדריכלים”. בתור גורי אדריכלות טריים, לא ממש קיבלנו את ההצהרה בהבנה והיא גררה המון התרעמות, איך הוא מעז להגיד דבר כזה? הרי אנחנו פה, התקבלנו ללמודים, אנחנו צולחים אותם פחות או יותר, אז למה שלא נהיה אדריכלים? במבט לאחרו ההצהרה שלו היתה קיצונית מאד, אך לא לגמרי בדויה. חלק אכן נשרו מהלימודים לאורך השנים, חלק עברו מסלול, וחלק הבינו שזה לא בשבילם רק אחרי שסיימו. מה שלא יהיה, אותי ההצהרה רק דחפה קדימה, וכל פעם שעלו בי מחשבות יאוש, נזכרתי בה והייתי נחושה להוכיח לו עד כמה הוא טעה.

 

הצעות העבודה הראשונות התחילו להגיע עוד לפני שהגשתי את פרוייקט הגמר, זה לא קורה לכולם והרגשתי ממש ברת מזל. מורים שהכירו אותי לאורך השנים, ושמעו על משרדים שמחפשים, עודדו אותי לגשת לראיונות עבודה. מכל אחד מהם עלתה אותה תמונה בעיניהם ובצדק, עדיין הייתי סטודנטית ולכן התפקידים שהוצעו לי נראו לי די משעממים, לתכנן שירותים של מבנה לא נראה כמו פסגת שאיפותיי. אחרי הכל האמנתי  שעבודה כזו במקביל ללימודים תהיה בבחינת “אובדן בתולין” והחלטתי לחכות עם עבודה בתחום לסיום הלימודים. זו הייתה החלטתי האישית. רבים מחברי שמחו לעבוד בתחום במקביל ללימודים מתוך מחשבה שזה יעזור להם בסופם. קשה להכריע מה הייתה ההחלטה הנכונה. היום אני בהחלט מאמינה שיש זמן ללמוד ויש זמן לעבוד. כל דבר בעיתו, החיים המקצועיים ארוכים, ואין ממש קיצורי דרך, אז עדיף להנות עד הסוף מכל אחד מהעולמות.

 

שנות הלימודים חלפו, קשות ומהנות כאחד. ואני הייתי בדיסוננס תמידי, מצד אחד, כבר ממש הבנתי את הרעיון, חיכיתי כבר לסיים את הלימודים, להתחיל כבר לעבוד ולהגשים את החלום. מצד שני, בסופו של יום מאד נהנתי בלימודים, עם כל הקושי, הלימודים היו עולמי החברתי והרוחני, והיה לי מאד קשה לחשוב שהכל הולך להגמר. באותה תקופה התחילו להתגנב לאזני שמועות, עד כמה קר בחוץ, עד כמה הלימודים הם חממה, וכמה השוק בחוץ לא ממש מחכה לנו.

 

את פרוייקט הגמר סיימתי, באפיסת כוחות ועם חור בחשבון הבנק. שיוועתי למנוחה ולא יכולתי לשמוע עוד מילה אחת על תכניות, חתכים ומודלים. יום למחרת ההגשה, מיד אחרי שיחת נזיפה מהבנק, קיבלתי טלפון מאדריכל שהיה בהגשת הגמר שלי. הוא הציע לי עבודה. חמש דקות בדיוק לקחו לי, לשכוח שאני עייפה ורוצה לנוח, אחרי הכל כבר הצעת עבודה אמיתית, וקבענו להפגש.

התחלתי לעבוד אצלו כבר בסוף אות שבוע. זה היה משרד קטן, קטן מאד. למעשה הוא היה במרפסת הבית שלו. התחלתי בפרוייקט מאד מעניין, תחרות לכפר נופש אקולוגי. יותר מזה לא יכולתי לבקש. אבל הכל רץ לי מהר מידי, והרגשתי שהייתי צריכה את ההפסקה. ובתום חודש אחד הודעתי לו שאני עוזבת.

 

חודשיים שלושה עברו, רבצתי מספיק, ישבתי במספיק בתי קפה, הייתי עסוקה מאד בלא לעשות כלום, אבל אחרי כל האינטנסיביות של החמש שנים האחרונות, כבר לא ממש ידעתי מה לעשות עם עם כל הזמן הזה שנפל עלי. החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לעבוד.

אז מאיפה מתחילים ? יש הרבה החלטות שהייתי צריכה לעשות עם עצמי. איזה משרד אני רוצה? ידוע וגדול? בינוני? קטן ואינטימי?

 

באיזה תחום אני רוצה לעסוק? בתכנון מבני ציבור? וילות? אורבאני? איפה אני רוצה לעבוד? קרוב לבית? להגיע על אופנים לעבודה או רחוק יותר? מהר מאד הבנתי שאני בררנית מידי, השוק רק התחיל להתאושש ממיתון ואף אחד לא ממש שאל אותי מה בא לי. אז אחרי חודש של קורות חיים הבנתי שהעיקר זה להתחיל. לשים את הרגל במשרד, אחרי הכל בכל משרד לומדים משהו.

 

ואכן, מהר מאד התחלתי, תחילת העבודה במשרד הייתה, הלם לא קטן. פתאום הכל אמיתי. יש לקוח אמיתי עם צרכים ודרישות, יש לוחות זמנים, יש אתגרים חדשים, אילוצים, חוקים ובתוך כל זה היה קשה פתאום לזהות את כל מה שלמדנו. הפרוייקט הראשון שקיבלתי למרבי האירוניה, היה, לתכנן חזית ופנים של שירותים ציבוריים, אבל לא סתם שירותים אלא בתחנת שאיבת ביוב בטיילת בנתניה, יותר תחתית הסולם מזה לא הכרתי. אחרי שהתאוששתי מהעלבון הצורב (אני, שירותים ציבורים, בשביל זה למדתי חמש שנים?) הבנתי, שגם בפרוייקט  כל כך קטן ישנה הרבה אחריות. כי כל דבר שמתכננים ולו הקטן ביותר, הוא חלק ממערכת שלמה, הרבה יותר גדולה וכל קול נחשב. לכל פרוייקט יש תהליך ברור שדומה מאד לתהליך אותו אתם עוברים היום בהכנת עבודה לתיקי עבודות. הכל מתחיל מסקיצה ורעיון ומגיע למימוש. הפרוייקטים הבאים כבר היו יותר מעניינים. הם גדלו ואיתם גם גדלה האחריות. ומהר מאד הבנתי, שדווקא כל האילוצים הקטנים, הם אלו שיוצרים את האתגר האמיתי, ומעניקים רובד חדש ליצירתיות. ובסופו של יום, אין תחליף לתחושה שחווים, שפרויקט שהתחיל מסקיצה על נייר, עומד ניצב בעיר. ושאנשים משתמשים בו ונהנים ממנו. מגוון הפרוייקטים שבהם עסקתי היה רחב. היו דברים מעניינים יותר וכאלה שפחות. אבל למדתי כל הזמן.

 

תקופת המשרדים שלי עברה מהר, במשרד הראשון עבדתי שלושה חודשים והחלטתי לעבור הלאה, המשרד הבא היה משרד לתכנון אורבאני, אמנם זה לא היה תחום שחשבתי שאעסוק בו, אבל הלכתי על זה. שם כבר עבדתי שנתיים. וככה המשכתי להתגלגל. אני השתדלתי לא לעבור הרבה משרדים, אבל היו כאלה מחברי שחשבו אחרת ולא נשארו במשרד יותר מכמה חודשים.

את תקופת העבודה שלי במשרדים ניתן לסכם בשתי מילים “הלימודים האמיתיים”. הלימודים באקדמיה היו רק ההקדמה הרוחנית לחיי העשיה.

 

אין תחליף לאותן שנים בהם הייתי חלק ממשרד. אבל תמיד בער בי הרצון, לנסות ולעשות זאת בעצמי. מצאתי את עצמי מהרהרת יותר ויותר בשאלה, איפה אהיה עוד 5 שנים? במה אעסוק, מי יעסיק אותי?

ואז נפלה ההחלטה, אני אהיה עצמאית. רוב העוסקים בתחומי העיצוב כמו עיצוב ותכנון משרדים הם עצמאיים. מטבענו אנחנו אנשים יצירתיים מלאי אגו, שמשתוקקים להביע את עצמנו ולא להגשים חלומות של אחרים. וגם אני כזו.

היום אני שנתיים עצמאית ובהחלט מרוצה מהמקום אליו הגעתי. חלק גדול מהסיפוק שלי מגיע מהשגיי, כשאני חושבת על המקום בו הייתי לפני עשר שני כשהתחלתי ללמוד, על המקום בו הייתי לפני חמש שנים בו סיימתי את לימודי ואני יודעת איפה אני היום. אני שבעת רצון. היום אני קובעת את סדר יומי ואת הכיוון אליו אתפתח. האחריות על עתידי מוטלת על כתפי. נשמע מפחיד, אבל זה ממש לא.