בחודש יולי  2013 התארח עדי נס בסטודיו 6B למפגש אמן. בהרצאתו סיפר נס על מקורות ההשראה שלו.

 

רוב הצלמים מרגישים לא בנוח לדבר על עבודותיהם ומה היו כוונותיהם – בהרצאה זו נס יציג בפנינו צדדים חבויים אלו. עם זאת, נס מציין שהאמנות שלו בעלת רבדים רבים ולכן מתקשה בכך. לא לחינם הציג את תערוכותיו בשמות סתומים כמו “עדי נס צילומים מאוחרים” והרבה מאוד “ללא כותרת” (למשל העבודה המוכרת ביותר שלו נקראה “ללא כותרת 1999” והצופים מכנים אותה בשם “הסעודה האחרונה”).

היום יחרוג ממנהגו ויפרק את עבודותיו לכל הרבדים שהם בנויים מהם בכדי שנוכל לייצר תמונה משלנו.

 

 

 

1. סדרת החיילים – 22 תמונות, 6 אותן לקח שנים להפיק. סדרת החיילים נוצרה בין השנים 1994-2000. אחת הסיבות ליצירת סדרת     החיילים היא שחלק מהאנשים שהכיר נפלו במלחמה ונס רצה להחזיר אותם לקדמת הבמה.
    בחלק הראשון בסדרת מוצגים החיילים  בהיבטיים יומיומיים או היבטים קרקסיים.
    בחלק השני ישנם היקשרים מהמיתולוגיה.

2. סדרת הנערים – 10 תמונות, חזרה לילדותו וגילום האמנות היוונית.

3. הזמנה של “ווג אינטרנשיונל” – בשנת 2003 הציג תערוכה בסן פרנסיסקו שהוזמנה ע”י “ווג אינטרנשיונל”.  ההנחיה לכל הצלמים           הייתה להלביש את כל הגברים בבגדים הכי יוקרתיים של המעצבים – רעיונו של נס היה למלא את הבגדים באנשים אמיתיים (הוא       עשה שימוש בגבר המזרח תיכוני).

4. סדרת סיפורי התנ”ך – סדרה בת 14 תמונות שנוצר בשנת 2007. את הסדרה הפיק במשך 4 שנים. אצל נס סיפורי התנ”ך הפכו         להומלסים ברחוב.

5. סדרת הכפר.

 

פעמרים רבות אנשים חושבים שהתמונות אותן מצלם נס הן דוקומנטריות – אך הוא מדגיש שאלו צילומים מבויימים לחלוטין. יום הצילומים כולו מוקדש לבימוי ובחירת הליהוק כוללת כל פרט ופרט (עד לכדי פרטים כמו פצעון על המצח של החייל המצולם).

 

לא בכדי בחר נס בחיילים עבור הסדרה. הנושא  הוא אחד שמקשר הכל – מי הוא אני? גבר ישראלי. לכן הטיפול בסדרה היה ממקום שלזהות, גבריות וישראליות (כמו אותן 2 שאלות המלוות את הישראלים שנפגשים בחו”ל: מאיפה אתה ומה עשית בצבא).

כאשר החל לעבוד על הסדרה עדיין היה נס “חצי בארון” כהגדרתו, ולכן ההומו אירוטיות היתה שלב מהותי בעבודותיו.
ככל שמתקדמים העבודות נהיות יותר עשירות.

 

סדרת הנערים גם היא קשורה לשתי שאלות מפתח אלו. הנערים שנבחרו היו בעלי גוון עור פנים כהה בכדי מחד לצבוע פרויקט בעל מיתולוגיה יוונית ולקשר אותה למזרח התיכון ומאידך לקחת מזרחיים הנחשבים כמיעוט, כקבוצה המתרכזת בזהות של עצמה.

דוגמה: הנער נרקיסוס מביט בשלולית מים – בבבואה של עצמו.

 

הזמנה של “ווג” הפתיעה את נס – הוא הרי צלם אמנות לא אופנה. נס חשב איך לצלם את האופנה במציאות הישראלית כמשהו לא שייך למקום. כמשהו מנוכר. בנוסף, מציין שלא ידע הרבה על אופנה.

הנושא המרכזי שהוא עסוק בו הוא זהות. לכן חשב שאנשים קונים מותגים יקרים כי כך הם עצמם נהיים למותג. עם זאת, הרצון של אנשים להיות ייחודיים גם חשוב.

לכן, צילם תאומים זהים ובאמצעות אותה חולצה שמצולמת על רקע הצבא אומר משהו.

 

נס מציין שמוטיב התאומים באמנות מציג את חוסר השקט של אדם בתוך עצמו. לדוגמה, בצעירותו צילם תאומים נלחמים ואחד לובש שחור והשני לבן.

גם בסדרת צילומי התנ”ך יש תאומים – יעקב ועשו של מכירת הבכורה עבור נזיד עדשים.

לפעמים החיים חזקים מהאמנות – ונס מצא את עצמו אב לתאומים.

 

מתחילים מתוך נושא משותף. למשל, סדרת החיילים החלה מתוך הרצון ליצור תחת הנושא המשותף של החיילים.

חיילים כקרקס: הולך על חבל, יורק האש, האיש החזק בקרקס, מחיאות כפיים, אקרובטים.

בעצם, למרות שצילומים אלו הם נושא אחד הם מכילים בעצמם הרבה יותר.

גם כאשר נס בוחר את נושא המסגרת, הוא עדיין מרגיש משוחרר ממנה. החל מקרקס כדי להראות משחקי כוחות בין גברים והמשיך בחיילים.

 

נס מספר כי היה מאוד לא פשוט לצלם את הסדרה כיוון שצולמה במקום סואן ופתוח לעיני הציבור. היו הרבה צילומי הכנה, וביום הצילום עצמו הביא תמונות לאחרים והביא אסיסטנטים שיצלמו את הקהל שרוצה שיצלמו אותו.

 

נושא המסגרת של סדרת סיפורי התנ”ך היה של הומלסים וצולם בצילומי רחוב מלוכלכים ולכן לאחר 4 שנות עבודה עליה, הרגיש נס דהוא רוצה לצאת החוצה למרחבים. בכך נוצר הפרויקט הבא שלווה בשדות ירוקים ושמים כחולים – כפר בעמק יזרעאל כמעין מטפורה לישראל. מקום פשוט ויפה אך מתחת לפני השטח טרגדיה רוחשת. העלאת הטרגדיה הייתה באמצעות הטרגדיות היווניות.

 

לאחר תשתית של ההשראה, נס לוקח כמה החלטות מערכתיות – משהו משותף לסדרה. למשל, בסדרת החיילים: החיילים אף פעם לא ילחמו. אם יש מוות הוא תמיד ירחף מעליהם ברגע טריוויאלי. החיילים לא בהקשר פוליטי אלא כמטפורה לאדם רגיל. פוזיציות קלאסיות, קומפוזיציות, לוקיישנים של שום מקום אשר מרפררים לכל מקום. זמן שהוא בין הזמנים – בין ערביים אומר שיכול לקרות בכל זמן.

 

נס מספר על צילומים אשר קשורים בצילומים אחרים וידועים בהיסטוריה. תמונה של נס אשר למרות שאין שם דגל, מאזכרת תמונות רבות של חיילים המעלים דגל במהלך ההיסטוריה של הצילום ( (דגל אמריקאי, ישראלי, רוסי וכו’). נס יצר משהו מספיק דומה כך שבדימיוננו אנו משלימים זאת אפילו שאין דגל בתמונה של חיילים המחזיקים את העמוד בניצב.

 

 

כאשר הגיע נס לנושא זה של סדרת סיפורי התנ”ך  – הוא הופתע מכך שלקח לו כל כך הרבה שנים להגיע לנושא, בעיקר לאחר שעסק רבות קודם לכן  לאלמנטים של נצרות ומיתולגיה. נס אומר כי שהיה לו קל יותר לעבוד עם דברים רחוקים ממנו ובנוסף מציין שלא עסק בנצרות ישירות אלא באופן שבו היא הוצגה בתולדות האמנות.

 

צילום “הסעודה האחרונה” (1999)
 

הרקע לתמונה: נס היה אמן צעיר, לאחר תערוכות מעטות. את התמונה הפיק במשך שנתיים. בזמן שעבד על תמונה אחרת אספן נתקל בתמונה וקנה אותה ב-1000 דולר. 10 שנים לאחר מכן הוא מכר אותה ב- 200 אלף דולר. תמונה זו נוצרה מקומפוזיציה ולא מסיפור. לקח שנתיים כי היה לו קשה להפיק באותם ימים גם מבחינה כספית. במשך שנתיים חיפש לוקיישן בת”א ולא מצא, ולבסוף מצא לוקיישן בצפון ים המלח.
 

העשייה עצמה: בתחילה יצר אותה עפ”י התמונה של ליאונרדו דה וינצ’י אך נס לא היה מרוצה – התמונה נראתה שטוחה.
לכן, התחיל לשחק. גזר את החייל מהתמונה של החיילים באוהל והעמיד אותו בצד ובכך היה חייל נוסף(13 חיילים ולא 12 של ישו). החייל גם עומד ומוסיף עניין אנכי. בנוסף, זה מבלבל את הצופה כי הוא מסתכל על השאר – אם זה היה מבויים לגמרי אז למה יש כאן 13?
בנוסף הוא מייצג את הצופה/אמן כי הוא היחיד שרואה מעבר לגבולות התמונה והוא גם סוגר את הקומפוזיציה.
בנוסף יש 2 מישורים – מתחת לשולחן נעליים ומעל השולחן אחרת. רגלי השולחנות מתנים קצב וגם למעלה יש חורים. היה שימוש מתוחכם בו לחם רגיל תיפקד כלחם קודש ומיץ פטל כחלופה ליין.
 

ניתוח ויזואלי: העין הולכת תמיד למי שמתבונן בנו אך לא לגמרי למצלמה. לכן נס בחר בבחור שהוריד את המשקפיים לשבת באמצע. בנוסף לכך, העין מדלגת לנקודות הלובן (של החולצות). העין הולכת לאמצע על האדם שמסתכל קדימה, אח”כ שטה על האנשים בתמונה, מגיעה לצופה משמאל מסתכלת על מה שמסתכל ובכך לכודה בתוך התמונה. במילים אחרות: בעולם מלא בדימויים, את האמן מעניין ללכוד את הצופה ליותר משבריר שניה.

 

סדרת סיפורי התנ”ך החלה ממשבר אישי. משבר של גבר בגיל 45. אחרי הרבה שנים בהן עבד בטלוויזיה, נפרד מבן זוג והיה נטול פרנסה. נס הבין שישראל נמצאת במשבר זהות. ישראלים מנסים לרדת מהארץ, לעבוד בחו”ל ולקבל גרין גארד. נס מציין שהישראליות היא חלק מהזהות שלו, וחשב שסביב זהות התנ”ך כולנו מתגבשים. מתוך המשבר ההומלסי שעבר בעצמו הבין שעל הצילומים להיות צילומים של אנשי השוליים.

נס החליט לצלם גם נשים מסיפורי התנ”ך. תפקיד הנשים היה ללקט בהיסטוריה, ולכן התמונה הראשונה הייתה של נשים מלקטות בצלים מלוכלכים מהרצפה.

 

בתולדות האמנות תמיד התנ”ך מוצג בנופים חקלאיים אך הארץ של היום היא אורבנית ולכן רצה שהלוקיישן של התמונה היא של ישראל בסוף הימים – לכלכוך מתגלגל מהרחובות. הנשים מלקטות דווקא את הבצלים המהדהדים דמעות – תיבת האוצרות הארגז של הבצלים. שיער של אחת הנשים מעט משוחרר ועף ברוח ובכך מחבר ביניהם כאילו הן כבולות. זה מהדהד את סיפור רות ונעמי.

 

נס חשב איך יציג את הסאונד של העיר? הרי זהו דוד. הוא מחזיק את יונתן עם יד לפניו מעט סגורה כאילו הוא פורט עליו.

החלטתו הייתה בחירת גיבורים ידועים מספיק. ידוע שדוד יהיה יפה. החליט להראות אותו לא בנקודה הגבוהה אלא בנקודה הנמוכה – דוד לא בארמון אלא עם יונתן וכו’. תמונה זו מצולמת תחת גשר נמיר, פארק הירקון בעומק הפריים, שמש צהריים אשר מוחזרת בשערו של דוד. צילום זה כמו תיאטרון – דמות ורקע.

 

מרופרר בתמונה של החיילים שאומרים לאם שבנה מת.

 

מוצג כהומלס עירום. הצילום מתייחס לחטא של חם שלא כיסה את אביו העירום.

באירוע אמיתי נס ראה הומלס עירום ולא עזר לו ונזכר בזה יום למחרת – זה מה שהזין את תחילת היצירה.

האדם שבחר בו היה פעם דוגמן ולכן כאשר נשכב על הרצפה עשה מנח שמאוד מאזכר אמנות. זה התאים מאוד לנס.

 

ראה את אברהם של קרוואג’ו, אך בניגוד לקרוואג’ו ורמברנט – נס אינו בוחר ברגע המכריע אלא ברגע אחר לא אקוטי. מה קרה לו אחרי מה שקרה עם אביו – לוקח אותו על עגלה.

אברהם מחזיק נער בעגלת סופר מלאה בזבל. התאורה חייבת להיות לפני קרן השמש הראשונה. האדם שמגלם את אברהם מאוד מאוד מתוח. נס עצמו בלחץ כנגד השמש.

רצה להראות בתמונה את המרחק הרב בין הימים שישראל הייתה עם ערכים סוציאליסטיים. כעת ישראל, כמו כל מדינה קפיטליסטית יש מרחק בין האנשים שיש להם ואין להם. כיום אנשים מתפרנסים מצריכה של מוצרי צריכה של אחרים (מחזורם). נרטיב המחזור מתווה את התמונה.

צולם ברחוב אליפלט.

 

צילום של הגר:

לקחת צילום שחור -לבן ולהפוך אותו לצבעוני. הגר הייתה האישה השנייה של אברהם. שרה ביקשה שישלח את הגר חזרה לאביה לאחר שילדה. הורידה את הילד ליד הבאר בדרך לשם. הוא צילם את הגר לאחר שהורידה את הילד.

 

הבל – אדם על הרצפה. השתמש בהבל של רובנס והעמיד אותו בת”א.

קין והבל מוצגים ליד מדרגות כדי להדגיש שהן לא מובילות לשום מקום.

 

איוב היה ההומלס האולטימטיבי. נס ביקש מאביו לגלם אותו (כילד מטהרן עבר הרבה) אך הוא נפטר לפני הצילומים. לבסוף דודו גילם אותו. בצילום רגע אמיתי לחלוטין שבו בוכה, מתקשה לשבת ולנשום. נשאלת השאלה האם זה איוב מסיפורי התנ”ך? דוד ניסים? אבא של נס? הומלס? בדיוק לכן נקרא ללא כותרת (איוב).

 

אליהו היה נביא שהסופר המקראי לא אהב. רק בעקבות סיפור מלאכי נאמר שיתקן את העולם באיזושהי דרך.

הרעיון היה לנסות לעשות כאילו זהו רגע דוקומנטרי. לאמיתו של דבר עשה שימוש באדם שסביבו עורבים  מפוחלצים. הניסיון הוא להגיע לרגע אינטימי.

 

לאחר שצילם את הסדרה הבין נס משהו על הישראליות. אין ציר מרכזי של התנ”ך אלא מעטפת. יש סיפור בתלמוד שרב אמר שאם אתה יכול לתת לו את כל התורה על רגל אחת “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך” היא בעצם המעטפת שקושרת אותנו יחד כחברה אחת והיא זו שנעלמת בשנים האחרונות.

 

התערוכה יצאה שבוע לפני פסח ואנשים שאלו אם האדם בתמונה זקוק למקום לבלות את פסח. כאמור – אנשים מאמינים למה שהם רואים.

 

נס אומר שהתרבות היא הכרה. הכרת התרבות שלך היא הכרת האחר.

נס מציין שהחברה ההומוסקסואלית בתוך החברה הישראלית התקדמה בשנים האחרונות בגלל עבודה של יחידנים. אמנים יוצרים יחידים והם אלו שמשנים חברה. התערוכה כולה הקדימה את המערכה החברתית ולא בכדי. יש הרבה כוח לאמן, למעצב וליוצר.