מקצוע הדוגמנות ועבודת מעצב אופנה מול דוגמנית
הרצאתה של מעין קרת
 
הקדמה:
ראש החוג לעיצוב אופנה וניהול מותג אישי בבי”ס המקצועי של  סטודיו B6 מציין כי מעין קרת היא דוגמנית שאינה קלישאה. “מעיין היא אישיות, לא רק דוגמנות” (דבריו של ראש החוג). מעין ייצגה את ישראל בתעשיית האופנה בעולם.
 
ההרצאה תעסוק ביחסי הגומלין בין המעצב לבין הדוגמנית. יש להבין את המקום של הדוגמנית בתוך התעשייה הזו. בתוך העיצוב עצמו. ההבנה הזו היא שמקדמת את עולם העיצוב. התפיסה הבאנלית והקלישאתית של הדוגמנית היא שעוצרת אותנו. יציאה ממנה היא שתעזור לקדם את העיצוב.
 
ישנה חשיבות גבוהה לדוגמנית היות והיא זו שתציג את הבגד בסופו של דבר.
 
מעיין מציינת שהתחילה לדגמן בגיל 15 וחצי. לדעתה זהו מקצוע שלא ניתן ללמוד אלא הוא נלמד בעצם העשייה. מקצוע הדוגמנות עצמו הוא מקצוע שמתפתח כל הזמן ויש לשים לב לכך בזמן אמת.
 
תחילת קריירת הדוגמנות של מעין קרת:
  • בגיל 16 בחו”ל צילום עם מארי קלייר – סימן את ראשית עבודתה עם צלם שעבדה איתו רבות לאחר מכן. העבודה עם מאפר, צלם, דוגמנית קבועים לרוב קורה עבור מעצב האופנה. הצוותים האלו מייצרים אווירה יותר חמימה, עם זאת יש לזכור מידי פעם לרענן צוות.
    • מעיין מציינת שכבר בצילומים הראשונים היא הבינה שכאשר היא מדגמנת היא לא מתחשבת בכלום. העולם לא קיים באותו הרגע ויש הבדל משמעותי בין מי שהיא בחיים לבין מי שהיא מול המצלמה (אינטימיות מול המצלמה וכו’).
    • ישנה שפה מסוימת עם הגוף שניתן לעשות מול מצלמה.
  • שער של seventeen בארה”ב.
  • עבודה בשנות ה-90 שנעשתה על פי מנח גוף “טרנדי” – החזקת ידיים, ראש מוטה וכפות רגליים פנימה. יש להכיר את השפה של הדוגמנות וכך ניתן לעבוד איתה.
  • עבודה עם ראלף לורן – צילומי קוסמטיקה בגיל 17.
    • מעניין לחשוב שבשנים אלו לא היה פוטושופ. רק לעבוד על השיער היה שלוש שעות עבודה. המבט החזק למצלמה שמוצג היה תוצר של עבודה במשך יום שלם.
  • עבודה מסחרית עבור לוריאל בגרמניה – עבודה מסחרית של פרסומות היא דבר מה אחר לגמרי. הפקת אופנה היא שונה לחלוטין, זהו תהליך של יצירה שתוך כדי העשייה מבינים מה עושים.
עבודה מסחרית היא בה מוכרים דבר מה מאוד מסחרי וספציפי (למשל ספריי שיער). אין צורך כאן להיות “מעניין”. הצורך הוא להיות מה שאומרים לדוגמנית, למשל להיות האישה הטובה.
 
דוגמנות מתחלקת ל: הפקות אופנה, קטלוגים ופרסומות.
 
הפקת אופנה – מסחרית ולא מסחרית:
המעצבים שולחים את העבודות שלהם להפקות האופנה אך אין להם אמירה על איך שזה יראה בסופו של דבר (הסטייליסט מחליט אם הוא מכניס או לא מכניס את הבגד שלו). למרות עובדה זו, המעצב ישלח את עבודותיו להפקות האופנה לאור החשיבות שלהן.
הפקת אופנה היא משהו בלתי תלוי, שאינו מוכר משהו מוגדר, נטול כותרת. בצורה זו הצופה מגלה בזה יותר אמון. באופן אירוני, כיום המעצבים נכנסים להפקת אופנה וממסחרים אותה בדיוק בגלל תחושת אמינות זו. נקודה זו לרוב משפיעה על האופי של הפקת האופנה, זה נהיה פחות יצירתי, פחות מעניין. הפקת אופנה אשר מסחרית יותר מתמקדת בבגד, הפקת אופנה פרופר היא כזו שמתמקדת יותר באווירה. אין זה לומר שאין תצוגות שאינן מסחריות, אך זוהי המגמה באופן עקרוני.
 
תפקיד המעצב: לבחור את הדוגמנית, הצלם, הלוקיישן. בכך הוא מייצר את האופן בו הוא רוצה להציג את הבגד שלו.
 
המשך סקירת הקריירה של מעיין קרת:
  • צילום ל chacok – דוגמה לצילומים מאוד מלחיצים וקשים בהם לא היו מרוצים מהצלם וכתוצאה הלחץ הופעל על מעיין כדוגמנית.
  • צילום למגזין צרפתי
  • מגזין אלה צרפתי
  • עבודה עם הצלם ג’ין בן סימון
  • צילום לווג הבריטי עם איב סן לורן
  • אן הצרפתי
  • מודעה על לבישת אדום – המודעה גררה שנתיים של עבודה (רצו ג’ינג’ית עם בגדים בצבע אדום).
  • פרסומת ללקוסט
  • מגזינים רבים בחו”ל
  • דוגמה מעבודה עם מעצב של שמלות ערב – גרנדיוזיות רבה. מה שאפיין את הצילומים הללו הוא תקציב יחסית נמוך (צולם כמעט כולו באותו לוקיישן, ביום אחד). עניין זה גורר עבודה מהירה שלאו דווקא מציגה היטב ובצורה האמנותית ביותר שניתן את הבגדים. מצד אחד, ההרגשה היא של ללכת “יום אחד למשרד”, אך מצד שני הדבר מוריד מהערך האומנותי של הבגד.
היסטוריה של מקצוע הדוגמנות:
מקצוע הדוגמנות התחיל במאה ה-19 והתחיל כמקצוע לא מכובד. בשנת 1924 המעצב ג’ן פאתאו הצליח לייצר חיבור לקהל באמצעות הזדהות עם הדוגמניות.
  • שנות ה – 40 – הדוגמניות המצליחות היו אלו שחייכו באופן לבבי.
  • שנות ה – 50 – נשים מאוד נשיות, מאוד עגולות, פאם פאטל. חיפוש אחר החופשה ותחושת השחרור. מצד אחד תמונות של נשים עגולות ונעימות ומצד שני של נשים מאוד חושניות.
  • שנות ה- 60 – מסמל את המפנה. תחילת תקופת הדומניות העל שהתחיל עם טוויגי וג’ין שרימפטון.
    • טוויגי מסמנת תקופה. ניתן לומר שכל התרבות של אותה תקופה מתמצה בדוגמנית במראה שלה, בגופה, באופן בו מחזיקה את גופה וכו’. טוויגי, נערה לונדונית שהייתה בעלת שיער ארוך והלכה עם ארמגנה למספרה והסתפרה קצר, צבעה את הריסים שלה בשחור ושינתה את שמה לטוויגי (מכלול של היבטים שמעולם לא נעשו קודם לכן). היא הראשונה שעשתה הבעות פנים לא לבביות וקודרות. עצם התנועות של טווגי הן סגורות, לאו דווקא בטוחות בעצמן. משהו מאוד אחר.
    • ג’ין שרימפטון גם מאוד שינתה את החשיבה של דוגמנות עד אותה התקופה.
    • בישראל, יש את נורית בת יער באותה התקופה. אך יש לציין שבארץ לא הייתה דוגמנית על שייצגה דבר מה שכזה באותו האופן.
  • שנות ה – 70 – מסמנת דוגמניות אמריקאיות עם מראה מאוד ספורטיבי.
  • שנות ה – 80 – הדוגמניות מתחילות להיות פרסונה, אישיות.
    • למשל, קלאודיה שיפר, נעמי קמפבל ,סינדי קרופרד וכו’ (בישראל יש את תמי בן עמי). יש האומרים שדוגמניות אלו היו יותר זיקיות שמצליחות להשתנות בכל תמונה. זה לא בהכרח נכון.
    • מעניין שכיום לוקחים דוגמניות מהעבר או שחקניות כייוון שהן מוכרות יותר, ישנה הזדהות יותר גדולה איתן.
  • שנות ה – 90 – מסמן מפנה. עדיין יש את דוגמניות העל משנות ה-80, אך יש עוד חדשות אשר דיגמנו לתקופות יותר קצרות. נקודת המפנה מסתמנת בקייט מוס אשר מהווה דוגמנית שכמעט לראשונה אינה “מושלמת” ובין לילה היא הראתה שניתן להצטלם אחרת ממה שכל אחת הצטלמה קודם לכן. השוני המשמעותי הזה המציא מחדש את מקצוע הדוגמנות. קייט מוס ניחנת ביכולת להראות בכל תמונה אחרת לחלוטין. מעין המצאה מחדש של עצמה, יצירה מחדש של עצמה, הצגת אישיות שונה כל פעם מחדש.
    • בארץ היו ויק-נינה ברוש, קים אינגלינסקי, יעל רייך, קרן מיכאלי, מירי בוהדנה, מאלי לוי, גלית גוטמן.
  • שנות ה 2000 – קייט מוס ממשיכה להיות מובילה בתחומה. מעין טוענת שלדעתה קייט מוס לא התראיינה הרבה באופן מחושב וחכם במיוחד (בכך לא יודעים באמת מי היא ומה היא).
    • ג’יזל, לארה סטון. בארץ החלה בר רפאלי, אסתי גינזבורג, גל גדות וכו’.
ממפה זו ניתן לראות את ההבדל המאוד גדול בין ישראל לבין מקצוע הדוגמנות בעולם. מעין מציינת שלמרות שישנם שינויים במפה שהוצגה, בסופו של דבר מוצגת בערך אותה אישיות של דוגמנית. מעיין קוראת למעצבים לנסות למצוא סוג אחר של דוגמנית בין היתר.
 
ישנן 2 סוגים של דוגמניות בעולם:
  1. דוגמנית שאינה מושלמת – דוגמנית, כמו קייט מוס. זוהי דוגמנית שאינה מושלמת כלל. היא לא “יפה” במובן הרגיל של המילה. הכל שבור, לא מושלם, א-סימטרי. כאשר היא מדגמנת היא מביאה את הדבר הפגיע, השבור, כנות רבה.
  2. דוגמנית מושלמת – דוגמנית כדוגמת בר רפאלי או היידי קלום אשר מביאות דבר מה יותר שמח, פתייני, אישה מושלמת נטולת בעיות, חזקה נורא. לא ניתן לדעת עליה כלום.
דיון בכיתה:
  • המעצב בונה בגד ומשקיע רבות, אך הדוגמנית היא מה שנשאר, היא מה שמייצגת את המעצב בסופו של דבר. מבחינה זו,לדוגמנית יש חשיבות רבה. נוכח זאת, הבחירה של הדוגמנית בידי המעצב בעלת משמעות רבה. ישנה חשיבות רבה לבחירת הדוגמנית, כיוון שהיא יכולה לייצג את האישה שתלבש את הבגדים של המעצב.
  • כיום ישנם דוגמניות שונות רבות, למשל מבוגרות, מלאות וכו’.
  • מארק ג’ייקובס עובד עם דוגמניות רבות וגם עם שחקניות. עם זאת, ישנה חשיבות לבחירה של השחקנית, כיצד מצלמים אותה, איזה צלם מצלם אותה ומצוות אליה וכו’.
  • ישנה חשיבות לאיך שמעצב “יוצר את עצמו”. מעיין מציינת שכישרון אינו מספיק, יש לייצר קשרים שניתן לעשות בין היתר באמצעות אישיות שהיא חברתית יותר. יצירת אווירה מסוימת של מעצב שיותר קרוב לדוגמנית מייצר דבר מה אחר אצל הדוגמנית שעולה לבמה. ישנה חשיבות לאווירה.
  • ישנם סוגים שונים של מעצבים ובהתאם גם האווירה בתצוגת האופנה עצמה משתנה. מעצב שיגיד מה לעשות כל הזמן, שלא יגיד, שיביא זוהר לסיטואציה או להפך – כל היבט שכזה משפיע על עבודתה של הדוגמנית. מעיין מציינת שלא הכל נאמר במילים ולכן ישנה חשיבות רבה לאווירה של הסט, של הבגד, איזו אישה את נהיית בתוך הבגד וכו’. היבטים שונים אלו משפיעים על איך שהבגד יוצג.
  • מעיין מציינת שלא הייתה יד מכוונת עד הסוף במהלך הקריירה שלה (למשל צילום של פרסום של מוצר פשוט ולא אופנה גרידא – הרי שזה לא צילום של אופנה וזה “שורף” את הדוגמנית).
  • ישנה חשיבות רבה לאיזה סוג של אדם הדוגמנית, איזה יופי היא מביאה. ישנה חשיבות רבה לאיזה שפה יש לה, כיצד היא זזה, שפת הגוף שלה, התנועות שלה. כל אלו צריכים להיות היבטים שהמעצב מתחברים אליהם.
צפייה בסרטונים:
  • סרטון של הכנה של בגד עד לשלב של תצוגת האופנה של Dior.
  • צפייה באופן שבו מצלמים את קייט מוס.
 
שלב העבודה של השגת דוגמנית:
  • שלב האודישנים – בארץ מתחילים לרוב עם תמונות ואז אודישנים. בחו”ל מתחילים עם אודישן בו רואים קודם כל איך הדוגמנית הולכת (לאו דווקא “טוב” אלא מעניין). האם ההליכה מדברת למעצב? האם היא מחזיקה את הבגד מעניין? לרוב, דוגמנית בעלת יותר ניסיון יודעת יותר כיצד איך להחזיק בגד, כיצד להוריד את הז’קט, להחזיק את השמלה וכו’.
אנקדוטה: קארל לגרפלד – כל עונה היה בוחן את הדוגמניות שהגיעו לשלב האודישן ראשית כל באמצעות כניסתה למחוך צר במיוחד.
  • שלב המדידות – רואים איך הבגד נראה על כל דוגמנית. בוחרים מי הדוגמנית הראשונה והסדר של כל ההופעה. זהו שלב מאוד אינטימי בו הדוגמנית מתפשטת מול המעצב. הדבר אינו מביך אך הוא כן מפתח יחסים מסוימים (למשל לפרגן לדוגמנית, להראות לה יחסים של כבוד, כאדם ולא רק מתלה לבגד וכו’). ישנה חשיבות לראות איך הדוגמנית עצמה באה מהבית (למשל אם באה עם צעיף, אולי זה מתאים לה וכו’). יש לראות מה היופי שלה, מה המבנה פנים שלה, הגוף שלה.
 
חוויה מעבודה עם מעצבים ידועים:
  • עבודה עם יוג’י ימאמוטו – חוויה מדהימה. אדם עדין שעובד בתחושות, ללא דיבורים. חוויה ייחודית כי הדוגמנית זוכה להיות חלק מהחוויה עצמה של העיצוב (למשל מה להוסיף, איך לסגור את הבגד וכו’). חוויה מאוד מלמדת גם אם רק “עומדים שם”. העבודה עצמה בעלת אווירה מאוד נעימה ונינוחה ומאוד איטית ויסודית (אין בעיות תקציב – בשונה מארה”ב).
  • עבודה עם איב סן לורן – עבודתה של מעיין איתו הייתה כאשר היה די חולה. היה קשה לראות את גאונותו (רעד רבות וכו’).
בעשר הדקות האחרונות, כאשר הדוגמניות ממהרות לצאת למסלול, המעצב פועל בריכוז מרבי ועושה את עבודתו החשובה ביותר. זוהי הנקודה המשמעותית שתקבע איך הבגד יראה בסופו של דבר (שינוי קשירת הבגד, סגירת כפתור כראוי, הוספת כובע וכו’).
 
מומלץ שהמעצב יעבוד עם רפרנסים (לא באופן מוחלט אלא ככיוון), רפרנסים מעולם האומנות (צייר למשל). רפרנס שכזה הוא יותר אמורפי ומייצר דבר מה יותר מעניין.
 
לאחר כל הבחירות הללו, בסופו של דבר, מה שקורה על הסט הוא לא מה שהיה בתכנון. לעולם. יש חשיבות להבין כי מדובר בעבודת צוות (לא להגיד לצלם מה לעשות, הרי זהו המקצוע שלו). כך גם הדוגמנית מביאה את המקצוע שלה. מאוד חשוב לראות מה קורה, לתת לזה לקרות, לא להיבהל אם משהו חדש ושונה קורה שלא תוכנן קודם לכן. דווקא מהמקומות האלו נעים למקומות המעניינים של יצירה משותפת. כאמור “לתת לדברים לקרות… שם יקרו הדברים הכי מעניינים”.
 
יש חשיבות לא להחליט על האיפור והשיער לפני שרואים את הדוגמנית. יש צורך ללכת עם מה שהיא מביאה וגם עם המבנה פנים שלה וכו’. בנוסף, יש צורך שהשיער והאיפור ילכו יחדיו ולא יצרו דיסוננס צורם.
 
בתחילת יום הצילומים העבודה היא של הסטייליסט המהווה עוד אדם שזהו המקצוע שלו (הוא נמצא על סט צילומים כל הזמן). החשיבה על תאורה, קומפוזיציה וכו’ היא שלו. אם כן, כאשר הצילומים מתחילים, המעצב אמנם לוקח צעד אחורה, אך עדיין יש לו אמירה – זוהי בכל זאת הקולקציה שלו.
 
עבודת המעצב עם הדוגמנית:
  • נוצרת מערכת יחסים לזמן קצר, כיוון שהיא מגיעה לאינטימיות מאוד גדולה שלא קיימת ביחסים רגילים. יש לפרגן, לא להוריד לה את הביטחון, למצוא בה את הדברים הטובים, לחזק אותה, לכוון אותה.
  • בנוסף, יש חשיבות לקחת דוגמנית מתאימה כמובן (נערה לאו דווקא תסתדר עם לבוש מורכב ואמנותי מידי).
  • אין ספק שהדוגמנית היא זו שנעה ומחליטה על התנועות, אך ככל שהמעצב ידע יותר תנועות, זוויות גוף וכו’ הוא יוכל לעצב אותה נכונה.