מיקי בן גן (מנחה): עקב ריבוי המידע והאינטרנט, יש צורך שהמידע יהיה נגיש, זמין ומהיר, דבר שהביא להתפתחות תופעות כמו הפצ’ה קוצ’ה וה-TED. אנחנו מלמדים הליך של רדוקציה – עד שמגיעים למינימום שרוצים להעביר. הבעיה היא להגיע למסר בצורה הקצרה והתמציתית ביותר.

 

המרצים:

 

מעצב תעשייתי, אוהב לאלתר ולהמציא. טוען כי יש חיבור בין צורך, פונקציה וצורה. רוב הצרכים המניעים אותנו הם צרכים רגשיים. כאן נכנס מוצר חשק- מוצר שרוצים אותו אך לא ממש צריכים אותו.

חבר עם חברה בשם monkey business שמשווקת את הרעיונות שלו.

לוקח השראה בדרך כלל ממעצבים אחרים.

ההשראה: נתקל בכלי קיבול דמוי ליצן שהאף שימש כמכסה. החליט ליצור את האימג’ של פינוקיו, החליט שאת האף צריך להחליף במחדד, ליצור מעמד למחדד דמוי פינוקיו. האימג’ השני ממנו קיבל השראה- מעין “נחום תקום” זז כשהמוזיקה מתנגנת.

העיצוב: לאחר שקיצץ את הגוף ונשאר רק עם כדור עם אף החליט לבדוק באינטרנט איך נראה פינוקיו: יש 2 פינוקיו- זה של דיסני וזה של ערוץ 1, אליו הכי התחבר. משם יצר הדמיה תלת- מימדית אך ראה כי משהו חסר מבחינת צבע. הוסיף מגבעת אדומה בתחתית- השלב בו נהפך “לילד אמיתי”.

הייצור: קנה 6 כדורים קטנים ועפרון, צריך שיהיה חומר טוב יותר מקלקר ואסור שעלות הייצור תעלה על 2 שקלים. אחרי חודשיים שלח דוגמה לסין, בהמשך נפגש עם היצרן בסין כדי לדון על דין ודברים, לאחר חצי שנה הגיע “הפינוקיו” הראשון.

האריזה: הרבה רעיונות והרבה מחשבות, אריזה שתיצור סקרנות. כיוון שהמוצר אמור להיות מעץ, עלתה המחשבה להוסיף נסורת לשקית האריזה, אך בסוף הוחלט על אריזת קרטון.

למוצר בכלל קוראים “ג’פטו” מאחר ולשם “פינוקיו” יש זכויות יוצרים.

שנה ומשהו אחר כך הגיע המשלוח הראשון של 15,000 יחידות. נמכרו קרוב ל- 80,000 ברחבי העולם- דרום קוריאה, דרום אפריקה, בוליביה וארצות נוספות.

יצא לו אפילו להיתקל ב”ג’פטו” בהולנד- יצר מעין סגירת מעגל.

כל מעצב שיודע שיש לו ביד “בסט סלר” חושב על לעשות קולקציה. רציתי ליצור דימוי/ חבר למוצר החדש. ראיתי דמות של איש שלג, משהו בכדור הלבן והגזר כאף. מה שהביא אותו למוצר הבא: מחדד גזר- זהו למעשה ייצור מתגלגל.

 

 

 

ליאורה זמלמן- “מתכון לפיתוי” (כיצד מגמות עכשוויות משפיעות על פרזנטציה של אוכל):

מאיירת, בוגרת בצלאל. עשתה שיתוף פעולה עם השף גיל ססובר- פרויקט שלקח שנתיים. איירה מאכלי בשר ומאכלי ים בצבעי מים. השף התקשר אליה וסיפר כי הוא רוצה ליצור ספר מתכונים קצת שונה, בעל חזות אומנותית ואיורים, ולא מנות “יפות” ומושכות. ראה בעיני רוחו ספר עם הרבה סיפורים אישיים, ציטוטים מעניינים ומתכונים, שיהיה בעיקר על סקס ואוכל.

השראה: לא קורה הרבה שמגיעה אליי הצעה כזאת משף. איך בכלל מתחילים? יש קשת רחבה מאוד של טכניקות. ליאורה התחילה לחקור רבי מכר קלאסיים- לדוגמא, רות סירקיס (“מהמטבח באהבה”- ספר הקולינריה הנמכר ביותר בישראל). מצאה כי בספרים אלה האסתטיקה מאוד מוגמרת- שימוש בפוטושופ וצבעי מאכל. הטבח הוא אומן והצלחת היא קנבס. התמונה של המאכלים אמורה להעביר את הצבעים והמרקמים בקומפוזיציה מתוכננת מראש.

תיעוד החוויה של האוכל- (במצגת) תמונה של חברים יושבים ואוכלים ונהנים, ולאו דווקא צילום של המאכלים עצמם. בנוסף, תמונה של בראוני שוקולד שנחתך, לא נראה הכי מדהים אבל כן מעביר את ההרגשה המדהימה של הביס הראשון. אנשים מתייחסים לאוכל מתוך מקום של משחק, חומר וציור. ליאורה אז חזרה לציורים הקלאסיים שיותר משכו אותה. היו ציורי שמן שממש התחשק לך לגעת בהם, רואים בציורים האלה את התהליך והאסתטיקה. בציורים האלה לא ניסו להתיפייף , אלא ציירו את האוכל כמו שהוא.

הטכניקה: קשה להעביר את תחושת החומר כשמדובר בצבעי מים, זה יוצר יותר עדינות ותמימות. קשה גם להשיג את המראה החושני של הבשר. השף רצה להדגיש את נושא הסקס בספר המתכונים. דבר שגרם לה לחשוב מחשבות מוסריות- האם האישה מוצגת כגוש בשר? מי יקנה ספר כזה להורים שלו? לאחר הרבה שכנועים ירדו מזה, הבינו כי אין צורך גם לכתוב על סקס וגם לאייר סקס, זה בעצם להגיד את אותו הדבר פעמיים, עדיף להכניס לסקיצות. בנוסף, היה חשוב לתאר בספר את השאריות (איור של שאריות דגים מופיע על כריכת הספר) ואת החיה כמו שהיא לפני שפושטים את עורה, בלי לייפות.

שם הספר: “משתה”- חגיגה של אוכל, שתייה- שובע של כלל החושים. בתחילת הספר מופיע ציטוט של המרקיז דה סאד בנוגע לקשר בין תאווה, תאבון ואוכל. המתכונים עצמם פשוטים להכנה, לכן גם יש עמודים בספר ללא איורים.

צריך להבין את המרקמים של המאכלים, אפילו את האיברים שסולדים מהם, כמו אשכים. גם לאחר שהורדנו את האיורים הפורנוגרפיים צריך לגרום לאיור להראות כמו חומר.  

בסך הכל ניתן לומר שהספר מנסה להעביר תחושת הדוניזם– לאהוב אוכל, לאהוב את ההתעסקות עם אוכל וליהנות מהחיים.

 

 

 

בוגר בצלאל, מרצה בסטודיו במחלקת צילום, יוצא יחידה קרבית בצה”ל ומתעסק בצילום ב- 10 השנים האחרונות. הפרויקט נוצר סביב הזיכרונות שלו מהשרות הצבאי והאינטרפרטציה שלו. למה בחר בצילום? זהו התדר הטוב ביותר שלו להעביר מסר לאנשים. חוץ מזה שהוא גם מגשים את החלום שלו ועוסק במשהו שהוא אוהב.

בפרויקט הגמר שלו הבין כי דווקא הצלמים אליהם הוא פחות מתחבר, משפיעים עליו יותר: פנטון- צלם נודע, צילם תמונה של ואדי מלא נפלי פגזים בזמן המלחמה, ריסקו- אומן רב- תחומי שמתערב בנוף.

שם הפרויקט: נובע מהזיכרון הצבאי, המשמעות היא הספירה של רימון שנזרק או הספירה לפני צניחה ממטוס. סוג של סדרתיות צבאית.

הפרויקט עוסק בעיקר בטראומה צבאית, דרך השימוש בשמש אסוציאציות, טכניקה הגורמות לו להגיע לתובנות.

מיצג 1: מדים ספוגי דם על רקע קיר בעל מראה ביתי. המטרה היא לנסות להעביר את התחושה כי הטראומה ממשיכה גם בבית, לאחר שפושטים את המדים. הבעיה היא שזאת תמונה קצת סגורה שלא נותנת הרבה מרחב לאינטרפרטציה. הוא חזר לסטודיו ואת אותם מדים דחס לכדור, לאחר זמן מה הוציא את המדים שנשארו מקומטים ונותרו בצורה מעניינת-  דחוסה וכדורית, קצת מזכירה צורה של מוח.

מיצג 2: בהמשך רצה גם לנסות להעביר תחושות טובות כי היו לו גם חוויות טובות מהשירות הצבאי. נסע לשטחי האש בהם היה מתאמן. בצורה פרימיטיבית שרטט את השטח וכתב מעל כל אוביקט מה הוא: “שמיים”, “סלע”, “כדור” , רשם גם את היום, השעה, איזה מוזיקה שמע באותה עת, וכו’. לאחר כחצי שנה חזר לשטחי האש, לאחר שבדק את כל הגורמים המתאימים, הניח בערימה את כל המדים ה”כדוריים” והמקומטים ואהב את הצורה- סימל בעיניו משהו לא פתור. גם למיקום הייתה משמעות- פעם הכיר את כל השטח ועשה שם תיזוזים, פתאום היה שם שקט, סוג של תרפיה.

מיצג 3: החלטתי לחזור למקומות בהם מכינים לצבא. סיקרן אותי לראות את החבר’ה שהם מלח הארץ, מצד אחד יש לי כבוד אליהם, מצד שני, הם עדיין לא מבינים מה זה צבא, מה זה להחזיק נשק, לירות בבן אדם. רצה להוציא אותם גדולים מהחיים, רצה להעביר את תחושת הכבוד שמרגיש אליהם.

מיצג 4: פלנליות- אסף אחרי ניקוי נשק במילואים מספר פלנליות ויצר משהו מסקרן הנתון לפרשנות אישית. לקח את הפלנליות של כל החברים כדי להמחיש את התחושה המשותפת של מי שחווה חודש מילואים ביחד.

 

 

רענן שטרן– “לילה אחד בנובמבר“

אדריכל, השתתף בתחרות של מעצבים מכל מיני תחומים, כל צוות קיבל אתר ויצר תופעה כלשהי שיש לה השפעה על הסביבה שלו. יחד עם עוד שני חברים שגרים בת”א, שלושתם בוגרי בצלאל הבינו כי ת”א היא עיר מתפתחת ויש צורך לחבר בין האנשים היפים של העיר לבין הרחובות הפחות יפים של העיר.

מה שעניין אותם בעיקר היה הדברים הספונטניים שקורים בעיר ויזמו את אירוע SQARE. פרגמנט עירוני בו אירוע אחד קטן יוצא ממקום אחד למקום גדול. במיזם הזמינו מעצבים לערוך פרויקט שישפיע במינימום אמצעים ובתוך לילה אחד על המרחב הציבורי כמתנה לעיר. השפעה אורבנית הכוללת חשיבה, יצירתיות ואהבה למרחב. זוהי אדריכלות קלאסית המתאימה לחיים בתל- אביב.

תהליך: אדידס חברו אליהם וביחד יצרו הזמנה ויראלית שהתפשטה באינטרנט והגיעה לאלפי אנשים. בנוסף, היו צריכים לעשות זאת מבלי לפגוע בעיר.

אריזה: חילקו לכל משתתף ערכה ובה מפות של העיר והמיקום המדויק של הפרויקט ובריף קצר עם כמה כללים. קהל השופטים היה מורכב מחבורה אורבנית, תל- אביבית עם ידע והבנה.

נעשה ניסיון להכניס טבע לאווירה האורבנית, על ידי ציורים על קירות, קיפולי נייר שטים בתוך מזרקות ובריכות ציבוריות, פרחי מים מפלסטיק שצפים בבריכות בכיכר רבין. היו גם פרויקטים שעסקו באמירה שונה וביקורתית על המרחב הציבורי. היו גם פרויקטים בהם הוסיפו טקסטים על ספסלים, מסגרו תמונות, הוסיפו פלסטר על הפסל המפורסם ליד כיכר הבימה. פרויקט זה נתן לציבור תחושת רגיעה מהאווירה העירונית הלחוצה לעיתים.

 

 

למד עיצוב אופנה בסטודיו 6b, התעסק באופנה ונעליים ועשה התמחות בלונדון בעיצוב נעליים. מבחינתו לשיתוף פעולה בין מעצבים יש כוח רב, נותן את האפשרות לקחת השראה, להתקדם ובכל קולקציה להביא משהו חדש.

גילה עולם תוכן שלא הכיר לפני דרך שיתוף פעולה עם אדווה- מעצבת טקסטיל, השף ישראל אהרוני,  והאומנית סיגלית לנדאו.

בתחילה ראה ציור של סיגלית בעל מראה ותחושה אפוקליפטית, דבר שגרם לו להתעניין ביצירותיה של סיגלית ולהמשיך לראות עוד. יום אחד התקשר אליו כתב בשם סער מעיתון “הארץ” שרצה לכתוב על קולקציית הנעליים הקלאסיות שעיצבתי ולמחרת פירסם כתבה יחד עם תמונה שאפילו לא ידעתי שתתפרסם. למחרת התקשרה אלי סיגלית לנדאו שסיפרה לי על פרויקט וידאו שלה במוצג בונציה ורצתה שאסייע לה בעיצוב נעליים לפרויקט עם דגש על פלג גוף תחתון של דמויות בתוך הפריים. היה לו חשוב שהגימורים יהיו מושלמים. דבר שהביא לתהייה: מה זה יפה? מה זה אסתטי?

השראה: צילם זוג נעליים בלויות על ספסל ברחוב כשבתחתית יש בוץ, נתן תחושה קצת מלוכלכת. עשה נסיונות לחקות את התחושה המלוכלכת הזאת, עשה נסיונות על חומרים שונים ועל עור, הגיע לתוצאה מלוכלכת מידי בהתחלה ולאט לאט מצא את השלב המלוכלך מעט.

היופי הוא שכל לקוח שרוכש נעליים מקבל זוג שונה לחלוטין משל לקוח אחר מאחר והצביעה נעשית בעבודת יד.

בהמשך עשה שיתוף פעולה עם אדוה- מעצבת טקסטיל המתמחה בסריגה. ביחד יצרו מסנדל קלאסי (מזכיר סנדל תנ”כי) סנדל מיוחד שאת כל הרצועות שלו סורגים בעבודות יד. את ההשראה קיבל גם מהקולקציה הקודמת שלו.

 

 

 

אדריכלית ומרצה מזה כ- 4 שנים בסטודיו 6b.

יצרה חלל גלריה בתוך הבית, שהיווה חלל רב- תחומי- גם למגורים וגם סטודיו שתיפקד כגלריה. חיפשה חלל שיהיה פונקציונאלי, חשוב שיהיה בקומת קרקע, שתהיה אליו נגישות ושלא יהיה מסובך למצוא אותו וכמובן שיהווה חלל הולם למגורים. לאחר חיפושים נמצא החלל ברחוב השוק בשכונת פלורנטין, ליד חצר משותפת של רפדים, מעצבים ונגרים.

קומת הקרקע הייתה גבוהה מאוד- כ-6 מטרים. בכל תערוכה שנערכה ניסתה לענות על השאלות מה זה סלונים? מה זה חלל? הסלון אינו קבוע וניתן לשינוי בהתאם למיצג, המטבח כן קבוע אך גם הוא משמש כמקום תצוגה, גם השירותים לצורך העניין הם חלל גלרי. בקומה ה-2 יש סטודיו קטן. רותם עוסקת רבות בשאלות מרחב וטריטוריה ללא גבולות וללא דלתות. החצר בבית היא סוג של סלון קיץ, זוהי חצר מאוד פעילה.

רותם עשתה תערוכת רחוב יחד עם אמן וידאו- 106 בום, אומן שרכב על אופניו ברחוב ובעזרתן הראה את עבודות הוידאו שלו על מסך. אומן רחוב לא נתון לחסותו של הסטודיו, לעומת אומן סטודיו שכן תלוי בחלל.

תערוכה שהתקיימה בגלריה של רותם- תערוכה של האומן ניר סגל אשר מתייחסת לנושא הגלריה שהיא גם בית. במסגרת התערוכה הועמד מיצב של 50 כסאות שמחוברים אחד לשני אשר נעים באיטיות בתוך הבית. הקהל נדבק לקיר ומתבונן לתוך שטח הגלריה, ולא כמו בדרך כלל שהקהל עומד במרכז החדר ומתבונן החוצה על הקירות.

תערוכה נוספת הנוגעת לסוגיית החלל הגלרי של פסל בשם יונתן אופק המפסל באבנים כהשראה מהנוף הירושלמי. יחד עם יצירותיה של ציפי פריינדלך בעלות דמויות מאוד גדולות ודרמטיות. העבודות של יונתן פוזרו על הרצפה והצופה חייב למצוא מקום בין העבודות הקטנות שעל הרצפה ובין היצירות הגדולות על הקירות. דבר שמעלה את התהייה- מי בעצם שולט על מי? הקטן על הגדול? האל על האדמה או ההפך?

בתערוכה נוספת אספה רותם 100 אומנים אשר נתנו אינטרפרטציה ל”מה זה בית?” תערוכה מאוד צפופה שמזכירה את הקירות העמוסים בבתים של סבא וסבתא, הרבה פרטי אומנות שביחד יוצרים דבר שונה.