מאת ליאה אוסלנדר, מעצבת אופנה ומרצה לשעבר במכינה לעיצוב ואדריכלות ובחוג לעיצוב אופנה וניהול מותג אישי בסטודיו 6B.
את המעצבת הצעירה סופיה קוקוסלקי, נהוג להשוות למאדם גריי שפעלה בתחילת שנות ה30 של המאה ה20 והושפעה מתרבות יוון העתיקה.
המעצבת היווניה סופיה קוקוסלקי אובססיבית לגבי טכניקות של עבודות יד, היא אחת מן המעצבות הצעירות המעניינות שצוברת לה שורה של מעריצים ביניהם מעצב האופנה אלכסנדר מקווין.
מושפעת מארץ הולדתה, כשהיא מפסלת בדיגום חופשי על בובת הדיגום, מסובבת את הבד, מתחילה את עבודתה מטכניקה ” אני מתחילה מטכניקה חדשה, ורק אחר כך חושבת על סיפור ובונה אותו מסביב לה”.
מאדם גריי עבדה כמעט כ 50 שנה מאחורי הקלעים של תעשיית אופנת הקוטור בפריז, מקורית ונערצת על ידי עמיתיה בכל תעשיית האופנה. היא הלבישה בני מלוכה וכוכבי מסך ובמה. נשים כדוכסית מוינדזור, מרלין דיטריך, גרייס קלי, גרטה גרבו ויויאן לי וג’קי קנדי.
הבגדים המורכבים שלה משכו את הלקוחות האקסצנטרים ביותר: אחת מהן אפילו הזמינה את אותו הדגם שש פעמים. בין המוזות הראשונות שלה הייתה איזדורה דנקן, הרקדנית הראשונה שרקדה יחפה עם צעיפי משי.
מאדם גריי מעולם לא ציירה סקיצות לדגמים שלה, דרך עבודתה הייתה ייחודית לה, אורגינאלית לחלוטין. היא יצרה עבודות ייחודיות במינן, המצאותיה היו רבות ומגוונות כמו יצירות אומנות, וכולן נשאו באופן ברור ומפורש את חותם הקוטור.
במקור רצתה להיות פסלת, אבל בני משפחתה הטילו וטו על הרעיון. היא שינתה את הכיוון לאופנה ויסדה את בית הקוטור שלה ב 1942. במקום לפסל באבן החלה לעצב בבדי משי וג’רזי, מיחידה ארוכת מטרים של בד, מפסלת את הבד בעזרת אצבעותיה – מקפלת, קפל אחר קפל ברוחב מילימטר, ללא גיזרה, מעצבת ושולטת בבד בצורה מתוחכמת. עובדת עם סיכות תפירה ללא ראש ואחר כך מכליבה, בדרך שהזכירה את הקפלים בשמלות היוונים הקדמונים, השמלות שלה היו יצירות מופת להוט קוטר שאותם עיצבה על דוגמנית בזמן שישבה בסטודיו שלה, מה שלקח שעות.
בכל אחת משמלות הערב שלה היה פן ארוטי – הצצות לא צפויות של הגוף הנשי, מבט חטוף של רגל נשית או חזה נשי מעוגל. לעיתים חבוי לעיתים נגלה בעת שהלובשת התהלכה. “אני רוצה שאנשים יעריצו את הגוף שנמצא תחת השמלה, התשוקה היחידה שלי היא ליצור שמלה שתשאיר חותם על העולם” – היא אמרה פעם.
היא נולדה ב-1903, בפריז, צרפת. היא החלה את הקריירה שלה בהכנת טוואלים (טוואל הינו בגד ניסיוני עליו מבצעים את כל התיקונים לפני הגזרה הסופית) לבתי אופנה גדולים בפריז. ב-1934 היא פתחה את בית האופנה שלה בשם “אליקס” והחלה בניסיונות בבגדים פשוטים, במיוחד בשמלות יומיומיות העשויות בד ג’רסי, משי סאטן, אורגנדי ופשתן. היא עזבה את בית האופנה מפני שהיה בבעלות חדשה.
בשנות ה-30 הדגמים של אליקס נערצו על ידי נשים רבות בעולם, הכשרתה בפיסול אפשרה לה לתפוס את הקלאסיקה היוונית בשמלות ערב נצחיות.
היא הקימה בית אופנה חדש בשם גריי, אותיות במהופך שנלקחו משמו של בעלה, צייר רוסי בשם סרג’ שאיתו התחתנה ב 1939.
בית הקוטור של מאדם גריי נפתחה ב 1942, בזמן הכיבוש של הגרמנים את פריז. למרות היותה יהודיה, הגרמנים הרשו לה להמשיך את עסקיה, בתקווה שתלביש את נשותיהם של הקצינים הגרמנים. כשהיא סירבה לעשות זאת, הם סגרו את העסק שלה ב-1943, שישה חודשים בלבד אחרי שנפתח.
בית האופנה נפתח שוב אחרי מלחמת העולם השנייה, היא המשיכה את פועלה בשנות ה-50, ה-60 וה-70, שלמות עבודות היד של היה חשוב לה יותר מעסקים, מה שגרם לנפילת בית האופנה שלה בשנות השמונים של המאה הקודמת. היא נפטרה חסרת כל ב-1993.
ב-1999 הגיעה סופיה קוקוסלקי ללונדון כדי ללמוד אופנה בסנטרל סנט מרטין בית הספר לעיצוב ואומנות. את אחד מדגמי קולקציית הגמר שלה, שנרקם על ידה במשך שישה חודשים, רכשה עורכת האופנה של הטטלר הבריטי, איזבלה בלאו.
היא נולדה ב-1972, את תחילת דרכה החלה באתונה, יוון. בעיר הולדתה למדה ספרות יוונית ואנגלית באוניברסיטת אתונה. רצתה להיות עיתונאית או לפחות חלק מהאקדמיה, אבל לאט לאט נגררה לעיצוב בגדים. אחרי שסימה את לימודיה היא הכינה קולקציה קטנה של שמלות, בעבודת יד, שאותה הצליחה למכור לבוטיקים, באותה תקופה היא אפילו לא ידעה להפעיל מכונת תפירה.
ב-1999 היא פתחה את בית האופנה שלה בלונדון, והציגה את יצירותיה בשבוע האופנה של לונדון. ביצירתה היא מצליחה למצוא את האיזון והחוש בין נוקשה ורך בין נשיות לגבריות. מושפעת מתרבות יוון העתיקה ואופנת הרחוב הבריטית ותרבות הפאנק. מקווה ליצור בגדים נצחיים שאינם מושפעים מטרנדים עולמיים – היא מחברת בין החדש לישן עובדת עם אומנויות עתיקות משתמשת באפליקציות, קשרים, קליעה, מקרמה, עבודת טלאים כדי לקשט בדים רבים בקולקציה שלה, כמו עור. מתייחסת לעור כמו לבד, מסובבת, מקפלת וקושרת אותו באופן לא צפוי לשמלות נשיות, יוצרת בגדים ניסיוניים וגורמת להם להראות קלים ולבישים, או עוטפת בצורה ניסיונית בגדים במראה מחויט ואלגנטי עם רתמות העשויות משזירה ופיתול של עור וטול.
השימוש שלה בצבעים מתוחכם, ועדיין יש שם השפעה פנקיסטית, אשר מקנה לעבודתה תחושה צעירה וחדשנית. ולמרות המחקר והטכניקה היא מצליחה ליצור דגמים נקיים, כאשר את העיצובים שלה היא משאירה לאינטואיציה “אני רוצה שנשים ירגישו בנוח כשהן לובשות את הבגדים שלי, אני אוהבת לעצב בגדים פונקציונאליים שנותנים תחושה של ייחודיות”.
ב-2002, היא התבקשה לעצב יותר מ-6,000 דגמים לטקס הפתיחה והנעילה של אולימפיאדת אתונה ב-2004. טקס הפתיחה היה באווירה אפולונית וטקס הסגירה קיבל יותר אופי של חגיגת משתה באכוס, כל חלק ביצירה כלל את הקשר להיסטוריה, מתמטיקה, אנתרופולוגיה, פילוסופיה ומיתולוגיה של תרבות יוון העתיקה, מה שהצריך עבודת מחקר של שנתיים שבו חקרה את השמלות המסורתיות בחלקיה השונים של יוון לפני שהחלה בעבודת העיצוב. את ההשראות למחקר קיבלה מספרים, סרטים, אתרי אינטרנט ומוזיאונים בעולם “החלטנו להרחיב את הצוות ולהיעזר במעצבים גרפיים, סטייליסטים, פסלים, ציירים, ומומחים טכניים כדי שיהיה אפשר לטפל בדגמים שהפכו יותר לתלבושות במה מאשר לבגדים”.
לאחר האולימפיאדה היא החלה להציג את הקולקציות שלה בשבוע האופנה של פריז. “פריז קשה יותר” אמרה, “הם מצפים לבדים משובחים יותר ולתפירה טובה”. אבל היא הצליחה, וב-2006 היא מונתה למעצבת הראשית של בית האופנה הצרפתי “מאדם ויונה”. ויונה שפתחה את בית הקוטור שלה בפריז ב-1912 היא אחת המעצבות המשפיעות ביותר של המאה ה-20 שתרומתה לעולם האופנה בא לידי ביטוי בשיטת הגיזרה המיוחדת שפיתחה, המבוססת על גזירת האריג באלכסון. אבל ב-2007 עזבה קוקוסלקי את בית האופנה לאחר שעיצבה קולקציה אחת, בטענה שהיא מעדיפה לפתח את העסק שלה, שנרכש לאחרונה על ידי רנצו רוסו בעל חברת דיזל האיטלקית, “בסופיה מצאתי מישהי שמסוגלת לתקשר בין רגשות והיצירתיות שלה, והיא יודעת כיצד לפתח אופנה אלטרנטיבית לאישה של היום, אני בטוח שבמהרה, המותג סופיה קוקוסלקי יהיה גדול ומוכר.”