במאמר מתוך ספרו The Dramatic Imagination- Reflections and Speculations on the Art of the Theatre מתייחס רוברט אדמונד ג’ונס לעיצוב במה (תפאורה ותלבושות) כתחום ייחודי הכולל בתוכו שילוב של צורות אמנות וטכנולוגיה רבות ושונות ועם זאת אין לו חיים משל עצמו כיוון שהוא בא לשרת את המחזה ולחזק אותו.

 

מעצב הבמה הוא אדם שידו בכל- שמבין בארכיטקטורה, אופנה, עיצוב פנים ואמנות אך אינו עוסק באף תחום באופן בלעדי וכל ידיעותיו וכישוריו משמשים לו ככלים למימוש מטרתו- החייאה ויזואלית של המחזה שתתמוך באופיו ובאווירה שלו.

 

כאמור- עיצוב הבמה הוא תחום שאין לו חיים משל עצמו. בהיעדר הדמויות וההתרחשויות על הבמה אין לבמה כוח או משמעות- יפה ומעניינת ככל שתהיה. גם לתלבושות בתיאטרון אין קיום עצמאי- הן מעוצבות לדמות מסוימת במחזה מסוים, ומחוץ לתיאטרון הן מאבדות את קסמן.

 

העובדה שלבמה אין קיום עצמאי אינה מובנת מאליה ואפשר להדגים זאת דרך ביקורות תיאטרון שמתייחסות לתפאורה כאלמנט מבודד כ”תפאורה מפתיעה” למשל. למעשה אין קושי ביצירת תפאורה מפתיעה והאתגר האמיתי הוא תפאורה שתומכת באופן מלא ואמין במכלול הגורמים המכילים את ההצגה. אם ישנה הפתעה- היא צריכה להיווצר משילוב הרמוני של כל אותם גורמים או מאינטרפטציה חדשנית שכל מרכיבי ההצגה תומכים בה ומחזקים אותה, והתפאורה ביניהם.

 

עם זאת התפאורה צריכה לטמון בתוכה מידה של מתח וציפיה-  עוד לפני שהחלה ההתרחשות על הבמה. החלל והאווירה שנוצרים ע”י עיצוב הבמה צריכים מצד אחד להיות מעניינים ומסקרנים כשלעצמם ומצד שני להכיל באופן טבעי את שאר המרכיבים- השחקנים, התלבושות, המחזה הכתוב. המעצב צריך ליצור בתפאורה פוטנציאל שלמעשה מתממש רק כשמתרחש עליה האירוע.

 

ממעצב הבמה נדרשת הבנה עמוקה של הטקסט – עליו להרגיש את המחזה ולתפוס את המהות שלו, כך שיוכל להעביר את אותה אמת לצופים. בעיצוב תלבושות תקופתיות על המעצב להכיר ראשית את הלבוש מהתקופה בהיסטוריה אך עליו לדעת עוד פרטים על המחבר עצמו, על התקופה ומאפייניה- האווירה החברתית, המנהגים וכו’. חיבור כל האסוציאציות יאפשר למעצב להבין את מהות התקופה ואת התחושה שלה. במידה מסוימת מעצב הבמה צריך להתנתק מהאגו שלו ומהרצון להמציא מחדש, להמם ולהפתיע, ולשאוף לתפאורה ותלבושות שמעצימות את הדרמה ונותנות תחושה אמיתית ונכונה בקונטקסט של המחזה. כאשר המעצב מבין את רעיונות המחזה, את האווירה, הסב-טקסט והאנרגיה שלו הוא יכול להמחיש אותם ולתת להם פרשנות ויזואלית, הוא יכול להשתמש בדמיון וברגישות שלו כדי לבחור דימויים ואלמנטים שלא לקוחים בהכרח מהעולם הספציפי של המחזה. לעתים מדובר אפילו במחווה קטנה וכמעט לא מורגשת שבהקשר למחזה תקבל עוצמה ומשמעות עמוקה בעיני הצופים.  

 

ניתן להשוות את הסצנוגרפיה (בתרגום מילולי- “כתיבת הבמה”, כלומר ניסוח כל המרכיבים של המבע הבימתי) למוזיקה: התפאורה אינה רקע לשחקנים אלא אלמנט שמלווה את המחזה ומחוייב אליו, ממש כמו מוזיקה. השוואה מעניינת נוספת היא בין פרוזה לשירה, כאשר בעיצוב במה נדרשת גישה של שירה, גישה פואטית. הפרוזה והשירה יכולות להיות שתי דרכים להביע את אותו רעיון, אך בשירה יש מימד של הפשטה והיא מזכירה את עיצוב הבמה בחיפוש אחר מהות הדברים, ולא אחר המילוליות שלהם.

 

אבחנה יפה בעיני היא לגבי כוחו של הדמיון האנושי. גם למחקר המעמיק ביותר אין כוח כשלעצמו בהחייאת עיצוב למחזה. רק מעצב שישתמש בדמיונו כדי להרגיש ולחיות בתוך המחזה יכול ליצור במה ותלבושות חדשות ומרתקות שיכילו בתוכן עולם שלם של אמת ואמינות לצד אסוציאטיביות חופשית, קסם וחלום- שהם מרכיב מהותי באמנות התיאטרון.