החל מהמאה ה- 19 ועד המחצית הראשונה של המאה ה-20, התמלאו מרכזי הערים האירופאיות במפעלים. חלקם נבנו במרחק הליכה מאיזורי המגורים וחלקם צמודים לעיר כך שהפכו לחלק בלתי נפרד ממנה. היום הדבר נראה בלתי סביר בעליל אך הסגידה לתעשייה והשינויים שחוללה המהפכה התעשייתית דחפו לשלב תעשיות וחיים יומיומיים זה לצד זה. לתפיסת עולם זו מצטרפת העובדה כי דיון סביב איכות סביבה ואויר נקי כחלק מאיכות חיים, עדיין לא היה מובן מאליו. רבים התנגדו לרעיונות של שילוב מפעלים בתוך מרכזי העיר וגם הציעו תוכניות חלופיות, תוכנית אחת אף הובילה את התכנון של העיר תל אביב (תוכנית שפעלה על פי עקרונות “עיר גנים” ותוכננה על ידי האדריכל הסקוטי סר פטריק גדס). מעניין לראות היום מבני תעשייה ומפעלים, חלקם גדולים מאוד, במרכזי ערים באירופה. לא יעלה על הדעת להפעיל מחדש ארובות מפוייחות או פסי ייצור המוניים מלאי גריז במרכז לונדון או ברלין, אך הארכיטקטורה של המפעלים מסמנת תקופה חשובה באירופה ולכן רבים מהם עדיין נצבים בשלמותם. במדינות מערב אירופה הבינו כבר לפני שנים שניתן להשתמש במבנים אלו לשימושים אחרים, לבצע בהם תהליך של “מיחזור מבנים” או שימוש חוזר – Reuse. ראשית יש לבצע תהליך שימור, שברובו נעשה על חזית המבנה ובכך מאדיר שוב מפעלים עשויים בריקים או יציקות בטון מרהיבות. כאן המקום גם לציין כי ארכיטקטורה של מפעלים לאחר המהפכה התעשייתית הייתה פורצת גובולת והושקעו בה מאמצים רבים. המפעלים שהיו מרכז ההתרחשות של העולם המודרני, המשאב הכלכלי החשוב ביותר ושינו את סדר היום של כלל האזרחים, הפכו אט אט ל”כנסיות” החדשות של העולם. לא מפתיע לראות חזיתות מפעלים מפוארות ומסוגננות ברוח המאה ה-19 (חיקוי של סגנון קלאסי וגוטי). רוב המפעלים של התעשיות הכבודת בנויים כחללים ענקיים וגובהים, אשר ניתן להכניס בהם מכונות וציוד כבד וגדול וכן מספר רב של פועלים. החללים הענקיים הם תחילתה של תפיסת החלל שאנו נוהגים לכנות היום open space. החללים הגדולים ששימשו לפסי הייצור יכולים היום לעבור “המרה” לפעילויות ציבוריות ולכן קל למצוא תערוכות, מועדונים, מוזיאונים וחללי משכר ותצוגה במפעלים ישנים שעברו שיפוץ ושימוש חוזר. הדוגמא המפורסמת לשימוש חוזר במפעל היא ללא ספק הגלרייה לאומנות מודרנית “טייט מודרן” בלונדון. המפעל הוקם במחציתה הראשונה של המאה ה- 20 ושימש כתחנת כוח, יש בו חלל מרכזי גדול – לטורבינה, וארובה גבוהה במרכזו, אדריכל המבנה המקורי היה סיר גילברט סקוט. רק בשנות ה-80 נפתח מחדש כמוזיאון, אשר קומתו המרכזית, זו שאיכלסה בעבר את הטורבינה, הפכה לאולם הכניסה הרחב, בו מייצגים מרחביים ועבודות גדולות, אך עדיין נשאר ריק יחסית.

בקומות העליונות מוצגות עבודות אומנות מפורסמות כחלק מאוסף האומנות המודרנית בבעלות העם הבריטי. חזית מבנה הבטון המרשימה נשארה כפי שהיא ובתוך המועדון נתלו עבודות אומנות גדולות על גבי משטחי הבטון היצוק. תיכנון שיפוץ המבנה והמרתו למוזיאון הקיים נעשה בידי צמד האדריכלים השווצרים הרצוג ודה מרון. דוגמא מוכרת לישראלים רבים הוא מועדון הברגהיין (שקיבל את שמו ממיקומו שבין שני הרובעים – פרידכשהיין וקרוייצברג) בברלין. המועדון שכבר שנים הפך למקדש הגדול למוזיקת הטכנו, זכה באין סוף תארים, סיפורים ועלילות, הזויות יותר והזויות פחות, שוכן בתחנת כוח ותיקה שהחלה את פעילותה בשנות ה-50. מאז פסקה מפעילותה, עוד בימי ברלין המחולקת, הפך החלל המרכזי שלה למועדון שעבר מספר גילגולים, ומאז 2003 הוא מוכר בתור הברגהיין. חלל הכניסה בו, מסילות כבדות ובוחנות הפך לשמירת החפצים המפורסמת שרבים משאירים בה יותר מאשר מעיל וכובע, החלל המרכזי חולק ל-3 מפלסים ובכך נוצרו עוד 2 רחבות – הברגהיין, והרחבה הקטנה יותר – פנורמה בר. חללים נוספים נשארו בשלמותם לפונקציות אחרות (כמו בית קפה, שירותים וברים). מרתף המפעל שבו נמצאים לוחות החשמל הגדולים הוסב למועדון “הלאברטורי”, מועדון הסקס הגדול בברלין. בשני המקרים ניתן ללמוד על הנקודה העיקרית בה החללים התעשייתים “מצליחים” להוות פלטפורמות איכותיות לשימושים נוספים, הרווח הוא גדול במיוחד. ראשית, עצם השימוש החוזר מהווה אקט “ירוק” של פחות הרס ובניה חדשה, או במילים אחרות – “מיחזור” מבנים. כמו כן, ההתעקשות, שלעיתים מובילה לפרוייקטים מסובכים יותר, משמרת מבנים קיימים, שלא ניתן להתעלם מקנה המידה שלהם ומהשינוי העירוני שיצרו, ובכך גם שומרת על עבר ותרבות אדריכלית מקומית. בשנת 2006 הוסבה תחנת הכוח של מרכז ברלין, “הקראפטוורק” (kraftwerk) לחלל תערוכות יוצא דופן. החלל הענק מאפשר להציג תערוכות עוצמתיות ובקנה מידה גדול. השימוש בחלל הוא פנטסתי, החל מקירות הבטול להקרנה, שימוש בפרטי בניין קיימים שמשמשים לתליה והלבשה של מבנים קלים על גבי הקונסטרוקציה הקיימת. התחנה שנבתה בסמוך לבניית חומת ברלין מסמלת את הרעיון הגרמני של אוצרות ההיסטוריה ולימוד מתוך קבלה והבנה של מה שהיה קיים וכיצד הוא קשור להווה אחת התערוכות המרשימות ביותר נפתחה לקהל בסוף 2010 והציגה רעיונות אדריכלים חדשים. ביחס לאדריכלות העכשווית בגרמניה ובברלין בפרט -realstadt berlin. הבחירה בייצוג גרמני בעל משמעות היסטורית אך גם מנטלית כמו הקראפטוורק היא לא מקרית, האוצרות מתייחסת בכבוד לחלל זה אך גם מדגישה את הפער שבין התפיסות הישנות לגרמניה החדשה.

  מוזיאון Tate Modern לונדון מועדון הברגהיין, ברלין האתר של Kraftwerk מפעל Kraftwerk, ברלין מאת: רענן שטרן