כל יוצר מכיר את השאלה הנפוצה על ידי מתבונן תוך כדי עבודותו: האם אתה יודע כיצד תראה סופה של היצירה טרם התחלת או תוך כדי התהליך? זו אכן שאלה לא פשוטה לתשובה, רבות הפעמים שמעצבים יודעים במדוייק את הקונספט או התכלית של העבודה, אך לעיתים קרובות נוצרים מצבים בהם משתנה היצירה תוך כדי התהליך. יש לכך כמה גורמים; בעבודת אומנות הדברים נראים אחרת כאשר הם מתורגמים לשפה ויזואלית או פיזית. רק מעטים מן האומנים הגדולים בעולם ידעו לייצר את מה שחשבו בצורה מדוייקת כל כך. ישנם אומנים או מעצבים שיאמרו כי זהו היופי ביצירה אנושית, כזו שיודעת להשתנות בהתאם למציאות או לצרכים שהתגלו תוך כדי יצירתה. אצל המעצבים הדרך מעט נוקשה יותר, בעיקר בגלל שהצורך חייב להתקיים ולכן לא ניתן לחרוג הרבה ממהותה הראשונית של היצירה, אך גם אלה משנים את הטכניקה, החומר או הקומפוזיציה בהתאמה למחשבות ה”עולות בדרך”. לפני שבועיים צפיתי בסרט מעורר השראה שלא יוצא מראשי. הסרט “המיסתורין של פיקאסו” (מצרפתית – Le mystère Picasso) הוא סרט דקומנטרי בן 78 דקות עם מעט מאוד מלל בבימוי של הבמאי הצרפתי הנרי ז’ורז’ קלוז (1907-1977). הסרט יצא בשנת 1956, חלקו בשחור-לבן וחלקו צבעוני. מעניין לדעת שהעיצוב האומנותי הופקד בידי קלוד רנואר (1913-1933) נכדו של הצייר הצרפתי הנודע פייר אוגוסט רנואר. הקשר המשפחתי מהווה עובדה מעניינת בהתחשב בכך שרנואר הסב היה אימפרסיוניסט, ושנים אחר כך מעצב נכדו סרט דוקומנטרי בהשתתפות אבי הקוביזם, פואבלו פיקאסו (כדאי לבדוק את ההבדלים ואיך התגלגלו הזרמים אחד מן השני).
ברובו, הסרט מציג לוחות זכוכית עליהם מצייר פיקאסו קומפוזיציות מופלאות בצבען ובצורתן, מעיין סיפור שנבנה בקווים וצורות שונות. המצלמה הוצבה מאחורי הלוחות כך שאנו רואים את הציור נבנה בצורת מראה בעוד ידו של פיקאסו מאחורי הזכוכית נעה כמו מחול ספרדי. העבודות נבנות לצלילי מוזיקה אימפרסיבית כאילו הייתה חלק מיצירתו של פיקאסו. חלק מהיצירות מופשטות לחלוטי וחלקן פיגורטיביות, אך כולן נעשות בצורה זריזה וקלילה. היכולת של פיקאסו לייצר קומפוזיציות תוך כדי הבנה של כל המרחב הנמצא מולו על גבי הזכוכית מעלה את השאלה שהוזכרה בתחילת דברי: האם פיקאסו יודע כיצד תראה היצירה כשיסיים אותה? והאם הוא יודע מתי נכון לסיימה? אחד הדברים המרתקים ביותר בסרט, הבנייה של הקומפוזיציה בצורה שנראית לנו הצופים מבולגנת לחלוטין אך בעינוי של פיקאסו היא ככל הנראה מסודרת כמו לוח חשבון, כך שלבסוף התוצר הינו מושלם ומרגש כאחד. חלק קטן מלוחות הזכוכית נשמרו במוזיאון פיקאסו, הרבה מן העבודות לא נשמרו או נמחקו מעל גבי לוחות הזכוכית. הסרט מצליח להביא בצורה פשוטה וחכמה, עם עיצוב אומנותי, עדין וקסום – מעט מן המחשבות והתכנון של אחד מגדולי האומנות המודרנית. בשנת 1926 צולם וזילי קנדינסקי מצייר קומפוזיציה עם מכחול וצבע כהה על גבי גליון. קרוב לודאי שהסרט צולם בתקופה בה לימד קנדינסקי בבית ספר הבאוהאוס בדסאוו, גרמניה. הצלם החליט לתעד גם את פניו של קנדינסקי, גם כאן נבנת מול הצופה קומפוזיציה מושלמת של אחד מגדולי המודרניזם, אך השיטה אינה מעבירה את נפש האומן כפי שמועברת בסרטו של קלוז על פיקאסו, ובנוסף לכך, אין בה את המסתורין והרומנטיקה שבאה לידי ביטוי במבט אחורי של לוחות הזכוכית של פיקאס
פיקאסו והבמאי קלוזו על סט הסרט 
כרזת הסרט “המיסתורין של פיקאסו” 
פיקאסו מצייר על לוחות הזכוכית מתוך הסרט מאת: רענן שטרן