גדעון לוין, מרצה במכינה וצלם מוכשר מספר איך זה מרגיש להשתתף בצבע טרי בפעם הראשונה

לפני שנתיים סיימתי את לימודי בבצלאל, מאז יצא לי להציג בלא מעט מקומות ביניהם תערוכת יחיד באוסטריה וזכיה בתואר אמן השנה לשנת 2013.

הצגת עבודותיי ביריד צבע טרי הנחשק היתה מטרה ששמתי לי ב-4 השנים האחרונות. בכל פעם שביקרתי ביריד דמיינתי איך יראה הקיר שלי, האם יקנו את היצירות שלי ואיזה ביקורות אקבל.

כשהתקבלתי לצבע טרי 7 ההתרגשות הייתה עצומה. – 30 אלף איש שבאים לראות אמנות ובוחנים אותך מכל הכיוונים.

אחד הדברים המרגשים אצל צלם הוא תהליך ההדפסת הצילומים. מבחינתי, יום בו אתה הולך להדפיס את היצירות שלך זה יום כיף 🙂 כל כך הרבה זמן אתה מנסה להוציא צילום שיעבוד מבחינתך – גם ויזואלית וגם קונספטואלית ולפעמים עובר זמן רב עד שמרגישים ש”זה זה”. כשמדפיסים את הצילום בגודל הרצוי מרגישים כאילו מדובר ביין שחיכה הרבה זמן על המדף וסוף סוף הגיע הזמן לשתות אותו אחרי תהליך היישון.

ביום הראשון של צבע טרי הגיעו המון אנשים. זאת הפעם הראשונה שהיתה לי הזכות לראות מהצד איך אנשים מגיבים לצילומים שלי. באופן טבעי חלק התחברו יותר וחלק פחות, חלק אפילו בכו כי זה הזכיר להם משהו לא טוב, וחלק לקחו את הצילום הקשה שלי בדרך הומוריסטית.

אחד הדברים המעניינים היה לשמוע אנשים מדברים על היצירות של (בלי לדעת שאני לידם). זאת היתה הביקורת הכי אמיתית שקיבלתי והרגשתי שאני עושה משהו שהוא טוב ומצליח להגיע ללב האנשים.

באקדמיה לפעמים ניתנת התחושה שאסור לדבר על כסף בהקשר של אמנות, כי כסף זה דבר “מלוכלך” והאמנות טהורה. אני לא מסכים. אני רוצה להתפרנס מהדבר שאני הכי אוהב לעשות בעולם ואני עושה אותו טוב – וזה לצלם. בצבע טרי שמים מדבקה אדומה על כל יצירה שנמכרה – וכשאני רואה נקודה אדומה של מכירה על הצילום שלי, אני מרגיש שהצלחתי וגם מקבל תגמול על העבודה שלי, גם אם היא אמנותית.

בצבע טרי קיבלתי קצת פרופורציות על מהי אמנות וכמה זה מורכב ליצור משהו טוב. הצלחה של יצירה היא לא בהכרח בפריים עצמו, לפעמים היא קשורה לסיפור של האמן בחלל, לגודל ההדפסה ואפילו ליצירות שתלויות לידה.