מתוך: לאשה, מאת אורית מרלין-רוזנצוייג, צילום אירית זילברמן, 9.9.13

 

בגיל 15 תמרה סלם פרשה סדין אפור על רצפת הסלון בביתה,

נשכבה עליו, וסימנה בעט את צורת הרגליים שלה.

בתום כמה שעות של תפירה ביד נוצת מכנסי שק, תלבושת חדשהלבית הספר. ״וזו גזרה שאני הרוסה עליה עד היום”.

 

סלם, 41, נולדה בארה״ב וגדלה בתל אביב. אמה ארכיטקטית ואביה היה ארכיטקט ויזם.

עד גיל 14 רקדה ב״בת דור״, בצבא שירתה בגלי צה״ל כמפיקת חדשות והמשיכה ככתבת תרבות וכתבת בכנסת.

״לא רדפתי אחרי סקופים״.

לפני 12 שנה סלם קנתה מכונת תפירה ביתית וחוברות ״בורדה״, ופתאום קרה משהו.

  כדי לקדם את רעיון הפטנט, פנתה ללימודי אופנה בסטודיו 6B בסופם חברה משותפת הכירה לה את מעצב האופנה ויקטור בלאיש, שפתח סטודיו ביפו עם שובו מאיטליה.

“זו הייתה התנסות מעניינת. הגעתי להיות שוליית אמן, עם כל המשתמע. וזאת הייתה חוויה נעימה. הייתה לי מוכנות לזה״, היא מספרת על ההתנסות כסטאז׳דית.

״התמזל מזלי להיות במקום שהוא בימיו הראשונים.

בהתחלה הייתי סטאז׳רית יחידה ויצא לי לעבוד איתו לבד. ויוי הוא מורה נפלא. ההשפעה שלו על העבודה שלי גדולה מאוד. ראיתי איך עושים בגדים בתשומת לב מקסימלית.

החשיפה שלי לתחרות החלה שם, ומשם התחלתי את החיפוש אחר חומרים אותנטיים ועתיקים לעבוד איתם״. בסטודיו לעיצוב שמלות ובגדי ערב שפתחה לפני כחצי שנה היא עושה שימוש מעניין בתחרה ובצווארונים עתיקים שהיא מוצאת בשווקים בחו״ל, אצל אספנים וסוחרי עתיקות, צובעת מחרש או משלבת אבנים, ונותנת להם פרשנות חדשה, סמי־מודרנית.

על הקולבים שמלות ערב אוויריריות בעיצוב רומנטי ובגזרה שמתרחקת מהגוף, חולצות, שכמיות, טוניקות, מכנסי חצאית בסגנוןיפני, מכנסיים בגזרה ישרהקלאסית.

כל פריט הוא אחד במינו, חומרי הגלם משובחים.