זה אינו בניין

אדריכלות חייבת לעבוד על פי הגיון פיזיקלי. זה די פשוט, מבנה שאינו תוכנן בצורה הנדסית או שנעשו בו שגיאות הנדסיות במהלך התיכנון, סופו לפול. העולם האדריכלי הוא במהותו “אפשרי”, מה שלא אפשרי, פשוט לא ייבנה. בכל זאת במהלך השנים ידוע על אדריכלים רבים שיצרו סדרות, מבנים וסקיצות של מבנים שבהווה בו חיו, טרם מצאו פתרונות כיצד ניתן לבנות מבנים אלה. בנייני ענק מרחפים או צפים באויר, ערים שלמות במעמקי האוקיינוס וקונסטרוקציות עדינות שמחזיקות מבנים אדירים. ככל שהזמן עובר, נבנים יותר ויותר מבנים שעד לפני שנים בודדות עדיין נראו כלא אפשריים. מבני ענק שנראים לקוחים מפנטסיות או סרטי מדע בדיוני מוקמים בעיקר בסין ובאמרויות, וזאת בזכות התקציבים הבלתי נתפסים. הצלם הבלגי פיליפ דורדין (Filip Dujardin) תמיד העדיף לתעד מבנים, חללים וסיטואציות אדריכליות. בצילומיו המוקפדים שם דגש רב על חומריות, על הקונטקסט ועל הסביבה. לעיתים מופיעים אנשים בתמונות, אך רוב התמונות מציגות ארכיטקטורה ריקה מאדם. סדרת צילומים בשם “צריפים” (Sheds) מורכבת מתיעודים רבים של חזיתות צריפים וסככות. הרקע והסביבה תמיד מקבלים מקום של כבוד בצילום וכל צריף ייחודי בחומרים ובצורה הפונקציונאלית שלו. דורדין התפרסם בשנים האחרונות בסדרת צילומים לא שגרתית; לסדרה קרא “בדיונים” (fictions) אך במספר מקורות תמצאו סדרה זאת תחת השם “אדריכלות לא אפשרית” – impossible architecture. סדרת הצילומים הסוריאליסטית מציגה מציאות כמעט מושלמת והגיונית של מבנים אשר עברו מניפולציות שונות בעזרת תוכנות גרפיות, אך התמונה הראשונית הייתה תיעוד של מבנים קיימים. התוצר שהתקבל מתעתע, בעיקר בגלל בחירת המבנים שלכאורה אינם מעניינים, ונמצאים תחת הגדרות של “סטנדרט” או לפחות מוכרים מספיק (בעיקר באירופה) כדי להתעסק בהם או להציגם בצורה זו. במבט חטוף, הצילומים נראים הגיוניים לחלוטין, אך לאחר רגע ניתן להבחין במניפולציות והמשחקים שיצר האומן. תוספת לא הגיונית של קומות, החסרה או הוספה של חומר ללא פרופורציה, משחקים עם סתימה או פתיחה של פתחים, שינוי מבני הנדסי או ריחוף חומרים.

ברגע הזיהוי של המתבונן, התמונות מעלות חיוך, אך הבחירה במבנים שרובם עלובים או מעוררי סלידה, יוצרים סוג של תמונה מגוחכת. קל להבחין בקשר בין סדרת צילומי הצריפים של דורדין לבין סדרת המבנים הבדיוניים. העבודה בה דרדין הוסיף ו”סידר” מחדש צריף פח ישן וחלוד, הנראה כמו מחסן תבואה שניצב בשדה ירוק, מעניינת מכמה סיבות: ראשית, בגלל הבניה “הקלה” בה נבנה מחסן זה – למראית עין הדבר נראה הגיוני (לפחות מול שאר העבודות בסדרה), כמו כן ההשוואה למחסן הפח שתועד בסדרה הראשונה מציגה את הצילום באור סוריאליסטי. העבודות נוצרו בהתחשב ברעיון בסיסי בתפיסה הסוריאליסטית, הצבת עולם חסר הגיון אשר חייב להתבסס על העולם המציאותי בו אנו חיים. דורדין הבלגי נולד 4 שנים לאחר מותו של האומן הבלגי המפורסם ביותר באמה ה-20 רנה מגריט (René François Ghislain Magritte, 1898-1967). הסוריאליזם שדרדין מציג בעבודותיו ללא ספק קיבל את המשמעות הראשונית שלו בעבודותיו המאוחרות של מגריט. מגריט עבר במהלך חייו בין זרמים שונים, אך לבסוף מיקם עצמו כאחד מאומני הסוריאליזם החשובים ביותר. בעבודותיו מציג מגריט סיטואציות שלעיתים נראות אנמיות (כמו צילומיו של דורדין) ובמבט הראשון מציגות עולם ריאליסטי, בקנה המידה שלו, בחומריות, בדיוק הצבע והגוון ובפרופורציות. בעבודותיו של מגריט, על הצופה לקרוא בשלבים את מה שנגלה מול עיניו, כך שלאט לאט נוצרת תמונה הזויה של עולם לא הגיוני בעליל. חלק מעבודותיו מוקצנות בהזייתן, וחלקן פחות. מגריט צוטט מספר פעמים, אמירותיו מצליחות להסביר את ההיגיון אשר עומד מאחורי תפיסתו הסוראליסטית. מגריט הצליח להגיע לשורש הסוריאליזם בכך שהבין כי בכל מקרה אינו מציג את האובייקט עצמו אלא רק את מהותו, מכאן שמקטרת בציורו אינה באמת מקטרת (מתוך הציור “בגידת הדימויים”). מגריט גם דאג להוסיף על העבודה את הטקסט ” זו אינה מקטרת”. דורדין יצר מניפולציה על גבי צילום, כך שהשוני המהותי הוא הטכניקה. טכניקת הצילום תיעדה מבנה קיים, כזה שלא בטוח נופל להגדרתו של מגריט ואינו יכול להתלוות לטקסט דומה כמו “זה אינו בניין”, אך בעצם השינויים (חלקם מהותיים חלקם עדינים) של מבנים אלה, הפך דורדין את המבנים למהות בלבד.כמו המקטרת.