מתוך מגזין “את”, מאת שירה פור, 12.9.13

 

 

היא הצעידה על המסלול מעין גלמים מרהיבים, שפורצים את גבולות גזרת הבודקה, הבגד המסורתי שנשות ערב מסתתרות תחתיו. לבודקה של נסאר אין פתחים לידיים, אבל היא שקופה כמעט לחלוטין, מדגישה את גודל האבסורד, וגם את השדיים. היא עשויה בר שיפון שעליו הדפסים שפיתחה בעצמה, הלקוחים מן התרבות האיסלאמית, כמו ערבסקות, משרבייה וספרות ותאריך פרוץ האביב הערבי שזרועות בין הצורות. אלה שולבו עם טלאי תחרה צרפתית. מדגם לרגם, שהופך מתירני יותר ויותר עד לכרי שמלות ערב עדכניות, כובשת התחרה האירופאית את פני השטח. מתחת לשמלות לבשו הדוגמניות תחתונים שחורים בלבד.״רציתי להראות שנשים יכולות להיות סקסיות ויפות, וזה בסדר. מותר שיראו את הגוף שלהן. אפשר לחגוג איתו. את הקולקציה, שהיא למעשה פרויקט הגמר שלה, הציגה נסאר במסגרת התחרות הבינלאומית Graduated Fashion Week כנציגת בית הספר מרנגוני בפריז, שבו סיימה את לימודיה השנה. מתוך כ־20 מועמדים מ־16 בתי ספר מכל העולם, היא קטפה את הפרס הראשון הנחשק בקטגוריית בגדי הנשים. השופטים התרשמו מהתעוזה, מהחוצפה, מהזעם שהורטב בהומור אלגנטי. הרעיון לקולקציה ניצת בראשה על רקע גל הפגנות אלימות שהתעורר נגד נשים בתוניס לפני כשנתיים, בעקבות פרק בסדרתהטלוויזיה המצוירת ״פרמפולים״ של היוצרת האיראנית מרג׳אן סטראפי. במוקד הג׳ננה: סצינה שבה ילדה ערבייה מדברת עם אלוהים. ״אלפי אנשים יצאולרחובות כדילהעביר מסר מעוות שאשה צריכה להיות בלתי נראית  ושהיא לא יכולה לדבר עם אלוהים, אלא צריכה להתחבא מאחורי הבודקה ולא לומר את דעתה. זה עורר בי כעס גדול, והבנתי שההתקוממות צריכה להיות בלב הקולקציה שלי. יש הרבה עניין בעולם במה שמתרחש במזרח התיכון, והרגשתי שזה נכון לדבר על זה דווקא באירופה״. בארבע השנים האחרונות הספיקה נסאר לעבור בשלוש בירות האופנה המרכזיות בעולם מילאנו ,לונדון ופריז. איך זה קרה לילדה שבכלל חלמה להיות רופאה? ״עיצוב אופנה זה לא משהו שרציתי מאז שהייתי קטנה״, היא מודה. ״התגלגלתי לזה די במקרה אחרי מכינה שעשיתי בסטודיו 6B והרגשתי שהתחום מתלבש עלי לא רע״. לתפור אנשים, לתפור שמלות אולי אין הבדל גדול כל כך. ראשית צחצחה את האיטלקית ונחתה במרנגוני במילאנו. ״זאת עיר קשה ואפורה, הייתה לי אסתמה בעור, וכל החוויה שלי שם הייתה לא פשוטה״, היא מסכמת. בתום השנה הראשונה ללימודים נדדהלשלוחה הלונדונית של מרנגוני והתגוררה בשכונת נוטינג היל, בסמוך לאחיה, בתקווה להפסיק להתגרד ולהרגיש בבית. את שנת הלימודים השלישית עשתה בפריז, רעננה ונחושה,ו העיר חייכה אליה בחזרה. ״זה היה מאוד חכם להתרחק, כדי למצוא את המקום שלי בתוך העולם הענק הזה״. ״כל הקולקציה שלי נובעת מגעגוע לכאן. כשאת רחוקה מהבית, את מגלה כמה הוא מיוחד ושונה ומעורר. אני חושבת שישראל זה המקום הכי מעניין ליצור בו. זו לא באמת פריז שנתנה לי השראה. היא בסךהכל נתנה לי קצת שקט וכלים לשכלל את הרעיונות. השאיפה שלי היא לעצב בירושלים״.